ליקוטי חבר בן חיים י עה

ולר"י הו"א ג"כ בנים זכרים ובנות אפי' חובא איכא ור"י בן ברוקה אתנ"כ קאי

ואמנם בענין פלוגתת ר"מ ור"י נ' דהנה במגילה אמרי' דמת מצוה דוחה ת"ת והיינו ד' הש"ס בברכות דבשב וא"ת כבוד הבריות דוחה דאוריי' אלא דצדדו התוס' בשבועות אם דווקא מ"מ דהוה גנאי גדול ולא שאר גנאי ונ' דהיינו פלוגתא דר"ע וסיעתו בע"פ בענין עשה שבתך חיל והיינו פלוגתא דסוגיין דר"מ כת"ק דר"ע דבגנאי קטן אינו דוחה א"כ ת"ת דבנים עדיף ור"י כר"ע א"כ זילותא עדיף

גמ' אבע"א נ' לפ' דר"ל דכיון דתנא דמתני' ר"מ ולדידי' אי ידעי' בתו פשיטא בנו וכ"ת דלמא בנו חיובא הו"ל לתנוי בהדי' האב חייב לזון בנו ואנן ידעי' דבתו אינו חייב דבנו דעסוק באוריי' דווקא משא"כ השתא א"ל דלרבותא כמ"ש הש"ס נקט לה ולר"י אפכא אי ידעי' בתו דווקא בתו אבל בנו לא ליכא למימר דא"כ הוה קתני בנו אינו מצוה והוה ידעי' הכל שפיר אלא ש"מ דנקט בתו לרבותא אחרת ולר"י ב"ב דווקא בתו אצטריך משום תק"כ ולהכי נקט ל' חייב ולטעות לא חייש דמהיות יהא חייב לזון

דש"י ד"ה לר"י נמי מצוה ע' ש"מ אפשר דאס"ד דקו' הש"ס דקדוק בעלמא לא הי' צריך לאוריכו כולו האי לעיל בד' המק' כ"א בקיצר הול"ל למימר אלמא ס"ל לתנא דבתו עדיפא הרי תנאי לדינא מודו דשנים שוין א"וו אעקרא דדינא פריך כפו לי' אסותא נ' ע"ד אם תכתוש את האויל במכתש כלומר אף כתישה לא אהני לזה

כי אתי לקמי' דרבא נ' דלכאורה לאינך מ"ד הכי אמרו לי' הרי אתה מוציא לעז על בניך כי יאמרו א"א שלא ירחם אב על בניו ורבא חייש ללעז ולזה א"ל אדרבה בניך וודאי הם אך ניחא לך וכו'

ויע"ל דה"ק לי' סגי טיבותא לך דיכלת לזונם מן הצדקה ומאי בעית עוד

והנה הראש הביא ד' מהר"ם ונ"ל לפ' דק"ל קו' הר"ן אמאי כללינהו תנא במזונות אמו כיון דלא קיי"ל כהר"ן אינו למ"ש מהר"ם ובזה נדחו ד' הח"מ לענין עולין דכ"ע ס"ל הך דנגררין אלא דהר"ן משוי לי' קולא וש"פ לחומרא

והנה בענין הפרישה שהביא הבי"ש בפחות מבן שש ונ' דלאו דס"ל דה"ט דלאשה אין נותני' משום דמתפרנסת ממע"י דא"כ אפי' לאחר ג' חדשים נמי אלא דסמכי' אהא דאין מניח ביתו ריקם משום דמתפרנסת ממע"י ואין כאן פי"נ משא"כ בקטנים ומ"מ דחה לי' הבי"ש שפיר מחולה

והנה בענין קו' הפלאה על הדרישה הרי בנו קודם לשאר קרובים כמ"כ כוונת הדרישה על אביו ואמו שקודמי' לבנו כמבואר ביו"ד

מד' מהר"ם מבואר דפליג אהרן דלהכי נקט נכסי' שנפלו לו מאבי אמו וא"כ ע"כ אמו מתה ואעפי"כ לחומרא הוא נגרר אחרי' ותימא שלא דייקו הפוסקי' כן מדבריו

מה שהק' האחרוני' על מ"ש תוס' דמיירי שקצבו בני העיר א"כ מאי ענין זה לבני' נ' דזה וודאי מקרי קבלו בני העיר דסתמא דמלתא קיבל כל א' לזון בניו דעורבא וכו'

בענין הכותב נכסי' לבניו כתובות מ"ט ע"ב ונ' ע"א. רש"י ד"ה הוא ואשתו וכו' כוונתו דאף דאמרי' השתא אלמנתו וכו' למסקנא לא היא כ"א אלמנה דווקא אבל מחיים דווקא אי איתא לדר' אלעא דבאושא התקינו תק"ח היא אבל דינא לכ"ע לא הוה

ואמנם טעמא דתקנתא כבר כ' הראשוני' דאמדו דעת האב דלא שוי נפשי' ערטילאי יאבנו קסמיך אלא שדקדקו א"כ אמרו מבעיא לי' ולא התקינו ולי לולי דברי' הי' נ' דלכ"ע אומד דעת הוא דלא שוי נפשי' וכו' וה"ט ג"כ אף למסקנא דר' יונתן עשינהו משום אומד זה אלא דאומד דעת לא הוה כ"א בניו יזונו אותו אבל ל"ד מאותן הנכסים ואמנם באושא התקינו שיהיו נזונים מהנכסי' אף אם ימכרו בני' הנכסי' יהא שעבודו של אב עליהם ומהם דקאמר אנכסי' קאי ואף אנכסים פריך הש"ס מאלמנה ואמנם רק מאשתו ק' לי' וזה מבואר בלי רש"י שכ' הוא ואשתו שהוא קיים לומר דלא כתוס' דלאו מתרוויי' מק' דע"כ בעי לאשמועי' בהוא דאמרי' אומד דעת כי האי אמנם לבתר דאשמעי' הוא אשתו מבעיא מאלמנתו וזה נ' ג"כ שדייק רש"י בשינויא אבל הכא וכו' דלתוס' האי נטרח אבעל קאי וקמ"ל אתרוויי' אבל לרש"י ע"כ ה"ק דהתם דווקא דליכא דטרח פי' לעולם לאו ה"ט באלמנה משום אומד כד' המק' כ"א התם תקנתא דרבנן הוא משום דאלמנה היא כמו שכ' רש"י אבל הכא דהוא חי מה"ית נעבוד תקנתא ובשלמא בהוא איכא אומד הדעת אבל באשתו ליכא קמ"ל דנטרח ונעביד תקנתא לדידי' ולדידה והיינו דכ' רש"י נטרח לדידי' ולדידה קמ"ל כלומר דזה קאי כחדא וא"ש דלא קאמר לטרח וא"כ