ליקוטי חבר בן חיים י סג

מעשה שלא יבואו עניים וכ"ת הרי אשתו לקטה אין לו אשה מא"ל א"וו האי קטן אי' לי' זכיי' ומקיים בי' לעני תעזוב וה"ט דחכמים יהבו לי' זכיי' וכ"ת הדרן לקושי' וכי עביד רבנן תקנתא לגזול העניים עניים ניחא להו והיינו שכ' רש"י ניחא להו בהאי תקנתא ר"ל דאי לאו דעשו שאינו זוכה כזוכה לא סגי בעניים ניחא להו וכמ"ש

שם רש"י ד"ה ופליגא כוונת דבריו דממה דמוקי שמואל מתני בטעמא הא דקטן מריץ היינו קטן הסמוך דווקא ואמנם מדס"ל לשמואל לית לי' זכיה מוכח דפליג דטעמא דקטן דלית ליה זכייה הא גדול אעפ"י שסמוך מ"מ זכייה אית לי' וא"כ ע"כ פליגא דר"י אלא דאכתי יש לדחות דלמא התם באמת משום מגביה מציאה לחבירו הוא ובקטן דל"ש זה הוא דאצטריך לטעמא דלית לי' זכיה אלא דא"כ אכתי היכי קאמר ר"י דקטן שאינו סמוך מציאתו הא לי' לו זכייה אלא ש"מ פליג והן הן ד' רש"י עיי' בהם שכ' ופליגא דלית לי' זכיי' אדר"י דאמר גדול וכו' ואח"כ סיים בקטן דמהא וודאי יש לדייק

גמ' שם לא גדול וכו' ק' מאי דוחקא דר"י לשנוי גדול ול"ז אלא שהקדימו ונ' דר"י גדול דמתני' ק' לי' וכי מי הצריכו לשנות דמציאת גדול לעצמו פשיטא וכי של מי יהא א"וו קטן שאינו סמוך גדול מקרי וא"כ מוכח דקטן אית לי' זכייה ומ"מ משום דסמוך מציאתו לאביו וה"ה גדול והיינו דקאמר כיון דלא גדול גדול ממש לא קטן קטן ממש

ובהכי מתישבי לי ד' הרמב"ם בה' עירוב דלא חילק בין גדול הסמוך לקטן שאינו סמוך והב"י יישב שם היטב דבריו בד' הנ"י בסוגיין דכיון שהאב עצמו רוצה לזכות זה לאחרים ל"ש יד הבן כיד האב ומ"מ ק' כיון דבמתני' גדול היינו אינו סמוך מנ"ל דהתם לא הוה פי' הכא ולמ"ש אדרבא דווקא במתני' דמציאת גדולים לעצמן משנ' יתירא הוא דפי' ר' יוחנן כן משא"כ התם דתנא דינא קאמר וכיון דאיכא לחלק לא נוציא ד' מידי פשוטו, אלא דלאחר העיון דלא יישב הב"י כ"א גדול הסמוך וקטן שאינו סמיך אכתי ק' ונ' דהנה ד' רש"י ונ' שהרי"ף ס"ל כן בגיטין ס"ד דלמאי דקיי"ל התם כשמואל קטן אינו זוכה לאחרים כלל אפי' מדרבנן ומאי דאמרי' שאני שיתופי מבואות צ"ל דה"פ כיון דלעצמו מיהת זוכה אף דלאחרים מדינא מהני זכייתו אוקילי רבנן והתינח התם בשפחה קטנה דלעצמה מיהת זכייא משא"כ הכא בבן כיון דבסמוך לא זכי לעצמו וממילא לא מצי זכי לאחרים לא הקילו רבנן אפי' באינו סמוך משום דרובם סמוכים. ואיידי דאיירי נ' להסביר דהא דלא יישבו ד' רש"י בעירובין דפי' קטן אין לי קנין שלא הגיע לצרור וזרקו כמו שיישבו בגיטין הקו' מזכין לקטן דוודאי צרור וזרקו היינו קטן בן שתים ושלש שני' א"כ בשלמא התם גבי זכין אפי' בבן חדש מיירי אבל קטן ההולך לגבות העירוב וודאי הגיע לצרור וזרקו. ואמנם מ"ש תוס' גיטין דהא דקטן זוכה לאחרים לרב יודא היינו משום דזוכה לנפשי' והוה מידי דאיתא ומ"מ צרור וזרקו לא מצי לזכות לאחרי' משום דאין בהם דעת עדן לזכות לאחרי' והראי' דהרי אי יהבי לי' מידי אינו רוצה להחזיר

וא"כ אפשר דד' רש"י דגם גבי עירב בעי' חפץ ומחזירו אלא מדגובה לכאורה מוכח דמחזיר

ומאי דק' לי הוא בד' רמ"א חו"מ סימן ע"ח שהביא בשם נ"י דבמתנ' אין יד הבן כיד האב ובנ"י שם לא כ' כ"א בנתן לו אביה מתנה משא"כ אי יהיב לי' אחר ונ"ע

ואיידי דאיירין נ' ליישב קי' רש"א גיטין תוס' ד"ה כל. שמבחנת דאמאי הניחו צידודם כאן ולא לקמן בד' רבא דלכאורה חפץ ומחזירו היינו פעוטות ופליגי אי זוכה לאחרים ג"כ כי היכי דממכרו ממכר אלא כיון דפעוטות היינו מבחנת בין גט לדבר אחר אס"ד חפץ ומחזיר היינו פעוטות מדפתח רב יודא בהבחנה לפלוג ולתני בה ולימא שטר מתנה ונוטלו גט וזורקו כמו דאמרי' גבי אשה בין גט לד"א אלא לאו ש"מ דחפץ לאו היינו פעוטות והשתא צידדו אם הוא קודם פעוטות או לאחר

בענין מעשה ידי' כתובות מ"ג ע"א

תוס' ד"ה בת נרא' דעיקר כוונת התוס' בזה להוכיח לאפוקי משיטת רש"י דאיבה היינו מזונות דהנה הראשונים והאחרונים הק' עלי' לדבריו אמאי פשיטא לן טפי מציאה ממעשה ידי' כיון דתרוויי' במזונות תליין אמנם התינח אם גם מע"י דרבנן כמי מציאה אך דעת רש"י נ' דמדאוריי' איבעי' א"כ שפיר מציאה פשיטא טפי ולאפוקי מזה הוכיחו תוס' דמדרבנן קאמר מדנקט הניזונת ע' ש"מ אמנם בידינו לומר דאיבעית הש"ס הוה בתרתי אי נימא במקום אב וא"כ מדאוריי' מע"י שלהם או דלמא ל"מ מדאוריי' דלא כ"א אפי' מדרבנן ובניזונת לית להו מע"י ונ' דספיקא דהש"ס בהכי דלכאורה כיון דמתנאי כתובה מתזנא כשט"ח דמי או דלמא כיון דהאי שטרא לא גבי ממשעבדי כדתנן בריש הניזקין מצי לומר דגם חכמי' לא תקנו כ"א שיהי' במקום אב וע"ז פשיט