ליקוטי חבר בן חיים י סב

אשתו וכן א"ש דקאמר פ' אלמנה טעמא מאי ומכ"ש ד' שמואל וגם ד' רש"י בסוגיין אלא שבכתובו' לא כ' כן

שם רש"י ד"ה מריצה אין כוונת רש"י דמטעם מגביה מציאה לחבירו זכה בי' אביה וס"ל לשמואל דקנה חבירו דא"כ לא דייק הש"ס דס"ל לשמואל דקטן לית לי' זכיי' וכ"ת באמת מנ"ל להש"ס דלמא דשמואל משום מגבוה נ' דזה אי אפשר ל"מ לשטת רש"י גיטין ס"ד דלשמואל אינו זוכה לאחרים כלל פשיטא אפי' לד' התוס' דמדרבנן זוכה דווקא היכא דדעת אחרת מקנה אותו משא"כ גבי מציאה

ואמנם ד' רש"י בכוונת שמואל נראה דכיון דקטן זה וודאי ירוץ מיד עם מציאה זו לתתה לאביו הו"ל מציאה זו ועדיפא של אביו ומטעם עני המהפך בחררה נגעו בה והיינו שהגביהה מתחלה לצורך אביו ומשעת הגבהה לאביו זכות בה משא"כ אלו לצורך עצמו הגביהה כיון דמציאת חש"ו אין בה משום גזל כ''ז דלא מטיא לידי אבוה שלו ואי מטיא לידי' פשיטא שהיא שלו דגם אחר אם נטלה ממנו אין מוציאין אותה בדיינים א''וו משעת הגבהה קניא אבו' וזה ג"כ דמסיים שמואל ואינו מאחר בידו לומר דמוכח דלא הגביהה כלל לצורך עצמו

גמ' שם אמאי אשתו וכו' נ' דנקט אשתו דגם ר' יוסי לכאורה אמאי נקט לה אלא דר"ל מ"ט דווקא בבנו פליגא ובאשתי דמציאת אשה ג"כ לבעלה מ''מ מודית משום דאשתו היא שזכתה בלקט ובעלה מטעם מציאה אתיא לידי' ולא מטעם לקט א"כ בנו נמי אמאי אינו מלקט וע"ז קאמר הש"ס דהתינח אם אית לי' ג"כ זכיי' לנפשי משא"כ אם בנו לית לי' זכיי' א"כ מאי עניין בנו אצל אשתו ומיושב בזה קו' תוס' דלמא ר' יוסי ל"ל להזהיר לפני על שלו דא"כ מאי אשתו ובנו דנקט הו"ל למימר אפי' הוא עצמו מלקט אלא ש"מ כמ"ש

רש"י ד"ה טעמא דתנא זכי' ר''ל דעד השתא הוה ס"ל דמפני מה אמרו דאמר שמואל ר"ל חכמים שהתקינו כן ומה"ט מ' לן דפשיטא לשמואל הא מלתא משא"כ עכשיו ר"ל אמרו ולי' לא ס"ל כדאחרי' בעלמ' ורמז רש"י בזה לאפוקי מד התוס' דשמואל ג"כ ס"ל דמציאת קטן לאביו

וז"נ כוונתם ג"כ בת"ש ולי' לא ס"ל דמציאת קטן לאבי' לאפוקי מד' התוס' דס"ל ולי' לא ס"ל לא קאי כ"א אהא דקטן לי' לי' זכיי' אבל מציאת קטן לאבי' אי' לי' משום איבה ורש"י לא ס"ל הכי וכמ"ש דלטעמא דאיבה דהתם היינו איבה דהכא היינו דדחקו לשמואל למימר דהכא ל"ש איבה ותוס' לטעמיי' שפיר כתב דלס"ד גם שמואל אי' לי' איבה

ומ"מ ק' דכי היכי דמתני' דהכא משוה דסתמא קתני ל"מ לי' לשמואל בסמוך דווקא ה"נ מתני' דעירו' ודמע"ש בכולהו סתמא קתני ואכתי פליג שמואל ור' יוסי אכל הני מתניתן וצ"ל דכוונה התוס' בטעמא אי פליג לית לן בה אם רק בעיקר דינא דיד האב מודה

ועד"ז דרשי' לאפוקי מד תוס' קאתי אתיין ג"כ דברי' ד"ה נפקא מינה דרצה ליישב קו' התוס' דאכתי דאוריי' מנ"ל וע"ז קאמר ד"ה מדברי' מפני דרכי שלם ר"ל דלא דס"ל לר' יוסי דיש קנין לקטן לא היא כ"א חכמים עשו תקנה להוציא מציאה זו מיד הגזלן בדייני' ואמנם הכא לגבי גזל עניי' וודאי דל"ש מפני דרכי שלם וראי' דת"ק דאי' לי' לעניין לכתחלה ג"כ דרכי שלם הכא אסר א"כ מ"ש לר' יוסי וכי עשו חכמי' תקנה לגזול את העניים

אלא מד' התוס' נ' דאכתי ק' להו תינח הכא לעיל דקאמר הש"ס ג"כ אא"ב דאוריי' אי לאו דפשיט' להש"ס דע"כ דאוריי' היא למה לי' למימר הכי אך רש"י נ' דגרס כגי' אא"ב קטן אית לי' זכיי' ול"ג כלל דאוריי' ולק"מ

אלא אמר אביי ד' אביי אלו צריכין הסבר והעניין בד' הרמב"ם פ"ה מת"ע הביאם התוי"ט במס' פיאה גבי נמושות דלא כ' רחמנא גבי מ"ע תתן כ"א תעזוב ואם עזב ולא באו עניים אמר' תורה לעני תעזוב ולא לבהמה וחיה וה"ט דנמושות ומעתה בשלמא אי הוה ס"ל לת"ק דכל פועל אפי' פועל יום לא ילקט בנו אחריו שפיר משא"כ השתא דמודה ת"ק דפועל יום מלקט בנו אחריו ואפי' בפועל למחצה אשתו מלקטת וכיון דנכנס' אשתו נכנסו בני' וסוברי עניי' דהוא פועל יום ובנו שרי ללקט ומסחי דעתיי' והיינו דקאמר ר' יוסי כיון דבפועל יום מיהת מודית ב"כ וב"כ מלקט בנו ואשתו אחריו דכיון דאשתו גם בפועל זה מלקטת גם הבנים יכנסו ועניים מסחי דעתיי' ווה ג"כ שכ' רש"י כיון דיש לפועל זה אשה ובנים וכמ"ש

ואמנם הש"ס פריך עלה התינח אם אנו מניחין הבני' לכנוס משא"כ אם אנו מצווין עלי' שלא להכניס הבנים שלא יטעו העניים א"כ לא מסחי דעתיי' והיינו דפריך וכי מותר להרביץ ארי ר"ל להכניס הבנים להבריח העניים

גמ' אמר רבא נ' דלא סגי לי' לרבא למימר דהאי לא מבריח ארי מקרי משום דעניים ניחא להו דמ"מ לא קיים לעני תעזוב כיון דמעיקרא עשה