ליקוטי חבר בן חיים י נז

להק' לקמן ואימא ה"מ מדאוריי' אבל מדרבנן דניזונת לא ולמ"ש א"ש. וע' עוד לפנינו לקמן

לא ניחא לי' בהרווחה נ' הכוונה דכל עוד שתרוויח תנשא בקל והוא אינו רוצה בכך ומה"ט לענין זילותא ג"כ אלמנתו עדיפא לי' דאם יהא לה זילותא טפי ג"כ תשתדל להנשא ואין זה כבודו

בנכסיו מועטין ע' רש"י ודברי' נגד המסקנא וכמ"ש תוס' ונ' דק' לי' לרש"י קו' תוס' ולזה דייק רש"י דלגבי אלמנה לכ"ע נכסי' מועטין היינו פרנסת י"ב חדש

מאי למימרא רש"י לטעמי' דדווקא קנס אין לאחין ותוס' לטעמיי' הוצרכו להוסיף דקנה האב למע"י במזונות שנתן לה

תוס' ד"ה דכ' והתנחלתם בסו"ד אבל ק' לכאורה לפי"ז גם תי' ראשון נסתר ונ' ליישב דעכשיו דאית לן לאמה לנערה א"כ הרי אפי' נערה ג"כ מע"י לאבי' אף דלא מצי לתוכחה ושפיר י"ל ה"ה קטנה

והרשב"א מגמגם נ' ליישב דלעולם אלמנתו שאני דלא ניחא לי' בהרווחה ושפיר במקום אב קיימי אמנם התינח לאנשי גליל דחכמי' חייבו היורשין לתת לה מזונות א"כ במקום אב קיימי משא"כ לאנשי יהודה דלא חייבו חכמי' ליורשי' כלל לתת לה מזונות א"כ היאיך וכל לומר דבמקום אב קיימי

רש"י ד"ה דלמא בפתוי יל"ד מזונות דרבנן נינהו והש"ס מדאוריי' מיירי ונ' דרש"י בא ליישב למה לא קאמר הש"ס ואימא ה"מ מדאוריי' א''וו דבאמת היינו דקאמר והא דלא קאמר בהדי' הכי משום דאי לאו דמוקמי' קרא לקנסות וכו' לא מצי רבנן לעקור קרא אותם לבניכם וכמ"ש למעלה ולהכי אצטריך הש"ס למימר דקרא לקנסות ואמנם רש"י כ' עוד דאפי' אדאוריי' ג"כ ק' לי' דקנסות לא שכיחי ומסתבר טפי למעוטי

רש"י ד"ה שפצעה בפני' ויש לו בה מכר כוונתו לתי' שני בתוס'

בענין כתיבה כ' רש"י וקסבר יש כתובה לארוסה נ' דעתו דאי בדכ' לה פשיטא שהיא של אביה אלא ש"מ יש כתובה מדרבנן וקמ"ל דלאבי'

תוס' ד"ה טעמא ע' רש"א נ' ליישב דהנה באמת כ"ז שהיא ברשות אבי' ל"ש לומר מזל דידה גרם כ"א מזל אבי' וא"כ א"ל דאם מתה ב' בעלי'. ברשות אבי' מותרת אח"כ להנשא לג' והיינו נישואין מיד שיוצאת ע"ז מרשות אבי' וא"כ הוצרך לדייק מסיפא דווקא

ועד"ז יש ליישב למ"ד מזל גרם תרתי ל"ל ארסה ונישאת אמנם י"ל דאי לא אשמעי' ארסה הו"א דמזל אבי' לא אמרי' גורם ואי אשמעי' ארסה ס"ד דווקא בארסה דלא נאסרה עד לאחר שתצא מרשות אבי' כה"ג חיישי' לדר' ואסרי' לה בתרי זמני משא"כ בנשאת דאי אסרי' לה א"כ עולמי' אסורה לא קמ"ל דאפי' בנשאת קיי"ל כר'

ומעתה נוכל לתרץ אפי' למ"ד מעין גורם דגם הוא מודה דיש לחוש למזל גורם אלא דס"ל דמשום האי חששא לא מעגני' לה עולמות משא"כ כאן בארסה דלא אסרי' לה כ"א עד שתצא מרשות האב גם הוא מודה דחיישי' למזל גורם

תוס' ד"ה מגבא ע' רש"א ונ' ליישב דדווקא לבתר דמסקי' לטעמא דכתובה אמרי' אגב כתובה מחלה משא"כ בס"ד דטעמא דכבר זכה בהן מחילה מאן דכר שמיה

והנה כל ד' התוס' דווקא בשטתם דס"ל דיש כתובה לארוסה משא"כ לשטת הגאוני' באמת נתקשה הראש וקו' הראש הביאו להרמב' שהביא הראש ריש אעפ"י דבאמת כל כתובת ארוסה לא הויא טפי מתע"פ ואמנם העיקר שהביא הרמב"ם לידי מדה זו הוא קו' התוס' ד"ה והל' דק' הל' אהל' ותי' תוס' ל"ש לד' הגאוני' א"וו כמ"ש הרמב' דכל כתובת ארוסה הויא מע"פ

בענין ב' שטרות. כ' רש"י מכר או מתנה כיון לד' הריף דבההלואה לא אמר ר"נ

תוס' ד"ה משום דינא וי"מ ונ' כוונתם דלמ"ש יצניע וכו' א"כ ל' יוצאין ק' דמ' יוצאין בב"ד וא"כ טפי הי"ל למנקט שאר יפוי כח דאפי' תרוויי' מצי להראות דלגבי מוכר ונותן מצי לכאורה להראות שני' א''וו מ' פשטא דש"ס דלא כי"מ. ואמנם מה דפשיטא לסת"ע דמשיאין לי' הבי"ד עצה להצניע לא ת' כן בנ"י שכ' דיכול המצרן להחרי' עלי'

ואמנם כוונת ר"נ גאון בר"ן נ' דה"ק לי' מוכר אם יבא המצרן יהא המכר בטל ואני אתן לך במתנה להבא וא"כ כה"ג וודאי בידי' הוה. וכוונת הרשב"א שם שכ' ואין זה מספיק לד' המ"ל בה' זכיי' ע"ש

תוס' ד"ה אימור אחולי' ע' רש"א אמנם כוונת תוס' דלגבי אחרינא למה ימחול בשלמא לגבי דידי'