ליקוטי חבר בן חיים י תסח

אין שבתורה וכולי האי לא גזרי' וזה ג"כ כוונת רש"י שכ' כי היכי דלא גזרי' בבו"ח ושאר אי' כלומר אם באתה לגזור אף היכי דליכא כרת ע"כ תגזור אף לאחר זמנו אף דליכא כרת א"כ צריך אתה לגזור בכל האי' וממילא מבואר מד' רש"י דה"ה לפני זמנו אף דהוה דאוריי' כיון דליכא כרת לא גזור רב שלא במינו ומה דנקט רש"י לאחר הפסח ר"ל דדווקא משום דרב כר"י ס"ל אוסר חמץ לאחר הפסח במינו משום דהוה דאוריי' הא אלו היה ס"ל כר"ש אף דאסור מדרבנן מ"מ לא אמרי' מב"מ במשהו וכד' תוס' פרק גי"ה ד"ה שאני ציר: ושמואל אמר במינו כ' רש"י במשהו ר"ל דלא אצטריך הש"ס למידק במאי קמיירי כיון דאמר שלא במינו מותר ע"כ במשהו מיירי וממילא ה"ה במינו במשהו קמיירי ושמואל לטעמי' דס"ל מ"במ לא בטיל

רש"י ד"ה כר"ש ולקמן פריך. נ' כוונת רש"י דלא תימא אדרבא מק' הש"ס דידי' אדידי' לא היא דהרי מדהדר בי' ר"א בר יעקב ע"כ פירושא דמתני' כדרבא וא"כ ה"ה דאדשמואל ק' הך קושיא אלא דאדרבא ק' טפי דאיהו מרא דשמעתא ורמז רש"י כאן לד' מג"א דע"כ קאמרי שמואל ורבא דאפי' בנו"ט שרי לאחר הפסח לר"ש דאל"ה מאי מקשה הש"ס כיון דבדליכא נו"ט מיירי רבא והיינו דסמך רש"י האי דילקמן למ"ש תחלה אפי' בנו"ט שרי לאחר הפסח. והנה כבר כתבנו במ"הק להסביר במאי פליגי רב ושמואל מדוע גזר רב שלא במינו אטו מינו ושמואל לא גזר, ולע"ע נ' דפלוגתייהו תליא במאי דפליגא בלאחר הפסח רב ס"ל הל' כר"י נמצא דשם חמץ שחל אוסר לעולם ודמי לגמרי לשאר אי' ובתוך זמנו הו"ל בכרת ולא בדילי מני' מסתברא למיסר אפי' שלא במינו אטו מינו אבל שמואל סבר דלאחר הפסח פקע שם אי' מני' א"כ חלב ודם חמירי מחמץ שהם אסורים לעולם משא"כ חמץ שמותר אותו חמץ בעצמו ומה"ית נגזור שלא במינו אטו מינו ואמנם רבא אף דס"ל הל' כר"ש מ"מ נקט חומרא דרב וגזר שאינו מינו אטו מינו אמנם כל זה אם לכ"הפ בשאר אי' ס"ל לרבא דמ"במ במשהו שפיר שייך למימר דבחמץ מחמרי' לגזור משא"כ אי נימא דרבא ל"ל בשאר אי' מין במינו במשהו מאי שייכות לחומרא דרב אליבא דרבא ולזה כ' רש"י ש"מ דרבא ס"ל כרב דמ"במ במשהו

אמנם הרמב"ם דס"ל דקיי"ל בכל האי' מ''במ בטיל ע"כ רבא ס"ל כרב ולא מטעמי' כ"א טעמא דרבא דהו"ל לר"ש דשיל"מ ובמינו מדינא לא בטיל ואמנם קשה עכ"פ כיון דקיי"ל כר"ש לאחר הפסח דמותר למה נחמיר בחמץ יותר מאי' חלב ודם דאיסורן איסור עולם ובכרת ולא גזרי' ואצטריך הרמב"ם לאתויי הא דכל מחמצת

ור' יוחנן אמר ונתקשו הראשונים בשטת הרמב"ם כיון דר"י כר"ש ס"ל לאחר הפסח ואמאי לא מקרי תוך זמנו יל"מ וד' הרמב"ן במלחמות דר"י לית לי' הא דדבר שיל"מ אפי' באלף לא בטיל והביא ראי' מדקאמר ר"י חוץ מטבל ויי"נ ואמרי' טבל מ"ט משום דאמרי' חטה אחת פוטרות את כל הכרי ולא אמרי' משום דיש לו מתירין והתוס' שם בע"א פי השוכר דחו ראי' זאת דאצטריך להיכי דאין בעלים בעיר דאין לו מתירין ואמנם תי' צריך ביאור דלפי' חטה אחת לא מיירי כ"א רק בטבל לתרומה גדולה ולא לתרומת מעשר דאין חטה אחת פוטרת ומאי דוחקי' דהש"ס ולא מפ' משום דיש לו מתירין ואתי' בכל טבל אלא וודאי קשה לי' להש"ס למה נקט ר' יוחנן טבל דווקא הלא יש כמה אי' דיש להם מתירין כדאיתא בנדרים א''וו מהא לא מיירי ר' יוחנן דפשיטא דלא בטיל כ"א מיירי באין לו מתירין ומטעם חטה אחת פוטרת הכרי. ומ"מ הא דלא ס"ל לר"י דחמץ מקרי דישל"מ היינו דבמינו אין לו מתירין ומה שיש לו מתירין הוא בתערובות וזה לא קרי לר"י יל"מ וכמ"ש הר"ן. ואמנם הרמב"ן כתב בדרבא דרך אחר וגם זה לא עולה לרצון בעיני הר"ן וה"ה פשיטא לי' דמשום התערובות יל"מ ונ' דדייק לי' דלכאורה יקשה מה עלה ע"ד המקשה לקשות דרבא אדרבא אטו לא ידע דר"ש לא קניס אלא בעיני' והרי משום דעבר בבל יראה קניס אלא ודאי קו' המקשה היה כיון דרבא בכל האי' פליג אדרב וס"ל מין במינו בס' מאי ראה להחמיר בחמץ כולי האי אע"כ משום דהו"ל דשיל"מ ופשיטא לי' להמקשה דיל"מ ל"ש כ"א אם האי' אפי' בעין נעשה היתר לא זולת והיינו דקמקשה ומי אמר רבא הכי ר"ל דבחמץ מדינא מ"במ לא בטיל והיינו משום דיל"מ הרי לרבא אין לו מתירין ומשני לי' כיון דהתערובת מותר שפיר מקרי יל"מ

ונ' שגם רש"י בא ליישב קו' זאת ולזה ביאר רש"י שלא בזמנו מותר אפי' בנו"ט ור"ל דהיינו דמק' הש"ס כיון דאפי' בנו"ט מתיר רבא ומאחר דקיי"ל טע"כ הו"ל כאלו הוא בעין ובבעין הרי קניס ר"ש וע"ז משני דלא היא דווקא בבעין גמור הוא דקניס ר"ש אבל בתערובות אפי' נו"ט לא קניס. ואמנם מאין פשיטא לן דרבא אפי' בנו"ט מתיר היינו דלדברי רש"י רבא כרב ושמואל ס"ל דמ"במ במשהו ואמאי מתיר בלאחר זמנו אפי' במ"במ אלא ש"מ דכל תערובת שרי ר"ש וה"ה נו"ט נמי. וא"כ להראש דס"ל דרבא מ"במ בס' ס"ל