ליקוטי חבר בן חיים י תסז

לה רבא כר"י דמ"במ בטיל ובחמץ דווקא החמירו וא"כ וודאי גם רבא דלאחר זמנו אפי' נו"ט שרי כר' יוחנן או דלמא רבא אמין במינו בטעמא קאמר התם דווקא וכמ"ש תוס' לתרץ ד' רש"י מהתם והא מלתא הש"ס בעי לברורי לי' ומשני כי קנוס ר"ש אפי' במינו אבל שלא במינו בנו"ט אסור כמו בכל אי' דרבנן ועד"ז יש ליישב גם קושי' שנייה של מג"א דלמה אצטריך למימר כר"ש דידע המקשה דרבא בעלמא כר' יוחנן ס"ל דמ"בת בטיל והכא משום דס"ל כר"ש הו"ל דשיל"מ ומ' לי' דאפי' התערובת אסור לאחר הפסח מ"מ מקרי יל"מ דלא קנסו חכמים להקל וכמ"ש ברמב"ן במלחמות ומשני לי' דלא היא דדווקא אי התערובת מותר לאחר הפסח מקרי יל"מ ועיקר רבותא דבמינו מותר לאחר הפסח כר"ש דלר"י אסור משום דמ"במ אינו בטל וממילא גם קו' שלישית של המג"א לא ק' דמה ס"ד דמקשה אטו משום דקניס יהא חמור משאר איסורין היינו דווקא אי טעמא דרבא משום שיל"מ אבל אי רבא בעלמא ג"כ ס"ל מ"במ לא בטיל שפיר אסור אי קנסא קא קניס ואמין במינו פריך וע"ד שכתבתי דבעי הש"ס לברורי אי רבא כרב או כר"י ס"ל במ"בא ומתרץ לי' כיון דלא קניס ר"ש ע"י תערובת אפי' מין במינו לא בטיל הכי בטיל וכדשמואל לעיל ובענין קו' רביעית אטו מי חמור מלפני זמנו דקיי"ל בנו"ט הא גופא לא פשיטא לן אליבא דרבא דאי ס"ל טעמא משום דשי"לת באמת גם לפני זמנו מב"מ לא בטיל ועוד דלפני זמנו לא עבר עדן בבל יראה משא"כ לאחר זמנו דהרי מטעם עבר בבל יראה קניס ר"ש

רש"י ד"ה רב גזר משום כרת ולא בדילי מני' כד' תוס' ריש מכלתין דתרוויי' בעי' אל"כ ק' מנדר ויל"ד דרש"י דפי' ריש מכלתין משום בל יראה וכוונתו ע"כ כתירץ ב' של תוס' דלכך החמירו חכמים ולמה לא פי' ג"כ משום חומר בל יראה ונ' דע"כ לא החמירו באי' משהו דהרי אמרו אפחות מכזית א"צ להחזיר וסומך על הביטול

רש"י ד"ה שלא במינו כי היכי דלא גזר בבי"ח ושאר אי' נראה כוונתו בבו"ח דלא תימא שאני חמץ בפסח דאסור בהנאה

ונבא לחקור מה כוונת רב במ"ש שלא בזמנו הנה מדכתב רש"י דרב גזר שלא במינו משום כרת ולא בדילי מני' א"כ לפני זמנו דלכ"ע ליכא כרת ע"כ בכלל שלא בזמנו אבל לשמואל דמתיר לאחר זמנו כר"ש אפי' במינו ע"כ לפני זמנו בכלל תוך זמנו דמ"ש משאר אי' דשמואל מ"במ במשהו ס"ל. ועתה עלינו לחקור ע"ד רבא הנה הר"ן הכריח דמדקאמר רבא לאחר זמנו בנו"ט ושרי ולפני זמנו ע"כ אסור דלא גרע משאר אי' א"כ לפני זמנו בכלל תוך זמנו וצ"ע כיון דליכא כרת אמאי נחמיר שלא במינו והיה לכאורה ראי' מכאן לד' הטור דגם לאחר זמנו אסור בנו"ט ושפיר הוה לפני זמנו ולאחר זמנו שוין דבנו"ט אסירי ושלא בנו"ט מותרין ואמנם להרמב"ם דס"ל דהטעם משום שיש לו מתירין שפיר איכא למימר כד' הר"ן וע"כ כד' ה"ה דגם לפני זמנו אוסר שלא במינו להרמב"ם אלא שהכ"מ הק' הרי התם לא כתיב כל מחמצת והרמב"ם בה' מ"א נתן הטעם משום דכ' כל מחמצת ונ' מהו דפשיטא לי' להכ"מ דכל מחמצת לא קאי אלפני זמנו אף דהרמב"ם בלפני זמנו כר"י דלוקה אלפני זמנו היינו משום דבקרא דכל מחמצת כ' בכל מושבותיכם תאכלו מצות מ' דלאו זה קאי מזמן אכילת מצה כדדריש ר"ש בלא תאכל עליו חמץ ומ"מ למ"ש הדין עם ה"ה והענין בשלמא אי הוה לפני זמנו בין במינו בין שלא במינו בנו"ט וודאי לא גזרי' אי' משהו מכל מחמצת אבל מאחרי דבמ"במ ע"כ אסור במשהו לא ראו חכמים לחלק בין לפני זמנו לתוך זמנו וכיון דגזרו בתוך זמנו ע"כ אשלא במינו משום כל מחמצת שוב גזרו גם בלפני זמנו כמו כן

ואמנם צריכין אנו לחקור מנ"ל לרמב"ם דרשא זאת דכל מחמצת ונ' דק' לי' לרמב"ם ארב שהוא מרא דשמעתא מאין יצא לו לגזור משאינו אטו במינו אף דלא גזרי' כן בכל התורה כולה. ונ' דהש"ס פריך לעיל לר"י מחמת דבר אחר מנ"ל ומשני מדאפקי' בל' מחמצת ומדחייב כרת גם על נתחמץ מחמת דבר אמר ע"כ צ"ל דמאידך מחמצת יליף ר' יודא כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וק' א"כ למה נקט שוב קרא בכל מחמצת לא תאכלו ולא כ' חמץ כמו באידך תרי קראו א"וו האי דריש ר"י דבזמן אכילת מצה דהיינו תוך זמנו לא תאכל כל מחמצת אפי' נתערב מין בשא"מ והיינו דרשת הרמב"ם וס"ל דגם רבא דריש דרשא זאת אף דמ"במ מטעם אחר אתי רבא עלה דהיינו דיש לו מתירין ולרב משום מב"מ דהוה דאוריי' לר"י אתי עלה כיון דאסמכתא בעלמא נקט רבא ג"כ ומה גם למ"ש הר"ן בנדרים דבשי"לת טעמא דהוה דומי' דעולין ומב"מ ועולין לכ"ע לא בטלי

והנה מה שהביא לרש"י לפ' דטעמא משום כרת גילה רש"י לקמן במ"ש כר' יודא דגם לאחר הפסח דאוריי' ומ"מ לא גזור רב שלא במינו משום דליכא כרת וזה נ' הל' שאמר הש"ס כולי האי לא גזרי' ר"ל אם באתה לגזור אף היכא דליכא כרת א"כ תגזור בכל