ליקוטי חבר בן חיים י תסו

בסוה"ד דמסתמא אית לי' אור לארבעה עשר צ"ע הרי בדיקה תחילת ביעור וביעור חמץ בהדי' כתיב תשבית ואין בדיקה כ"א לאור הנר בלילה ומאי ראי' מאור לי"ד וצ"ע

ואמנם כולא מלתא דלר"ש אסור באכילה לפני זמנו רבא ותנא דבי ר' ישמעאל מפ' לעיל דמאחר שנאמר לא תשחט על חמץ דם זבחי ש"מ דתשבית הוא קודם שחיטת הפסח ואולי ד' תוס' דבלא"ה מקשה התם דלמא כל חד אימת דקא שחיט ומשני זמן שחיטה קאמר אבל כ"ז בזמן שיש פסח בזמן שאין פסח מנ"ל

תוס' ד"ה א"כ מה ת"ל בסו"הד וק' וכו' דברי' צריכין ביאור דהא כ"ע אית להו דאך ביום הראשון תשבית היינו מעיו"ט אי כר' ישמעאל אי כר' עקיב' מ"מ בעיו"ט צוה הש"ית על תשביתו ואי ס"ד מותר באכילה למה צותה תורה להשבית ומכ"ש לד' תוס פ"ק דהשבתה היינו ביעור אי לאו דבלא"ה אסור באכילה למה צותה תו"הק לשרפו ומדילפי' מתשביתו דבאכילה מיהת אסור שוב מסתבר לאוקמי חד מהנך ל לאוי ללפני זמנו אלא לבתר דמסקינן דמעליו ידעי' דכל שאינו באכול מצה אינו בבל תאכל חמץ ע"כ מוקמי' קראי לדרשא אחריתי אבל אי לאו דרשה דעליו וודאי מסתבר טפי לאוקמי קרא ללפני זמנו מאחר דידעי' אי' אכילה מתשביתו וכמ"ש וצ"ע

תוס' ד"ה וחד לפני זמנו בסו"הד ואומר ר"י עיין רש"א ולכאורה אין הנידון דומה דהכא בחמץ משתעי ולענין אי' הנאה אנו דנין וכיון דגלתת תורה דאכילה לאו דווקא כ"א הנאה בכלל כל היכי דכי בחמץ לא תאכל הנאה בכלל דמ"ש אבל נוקשה אין זה חמץ אלא דאתרבי מקראי יתירי ולאכילה הוא דאתרבי אבל הנאה מנ"ל

תוס' ד"ה אמר רבא הנה בפלוגתא דאביי ורבא יש להעיר במ"פ הנה ר"י יליף מב"מ לא בטיל מדם הפר והתם דם בדם שוה בשמא ושוה בטעמא וס"ל לרבא דשמא עיקר לר"י ואביי ס"ל טעמא עיקר ויש להעיר בזה ע"ד הר"ן בנדרים שכ' דטעמא דמ"בת לא בטיל משום דכל א' מחזק חבירו התינח לאביי אבל לרבא דקיי"ל כותי' מא"ל וצ"ע

באו"ד דלא גרסי' במשהו כרב לכאורה השתא ס"ל לר"ת דבמשהו קאמר אלא דלשון כרב לא שייך מאחר דרב ס"ל מב"מ לא בטיל ורבא ס"ל בטיל ולכאורה היה אפשר ליישב דה"ק כיון דמשום חומרא דחמץ אנו דנין הו"ל כטבל ויי"נ דבעי' מין במינו דווקא שהאיסר קיים משא"כ באינו מינו שכבר נאבד האיסור וכמ"ש הר"ן בנדרים שם ואמנם אי משום חומרא דחמץ החמירו שוב עלינו להחמיר במשהו אפי' אי טעמא בטל הואיל ושוה בשמא ואם יפול משהו שכר שעורים לתבשיל ממצה של חטים נתירנו דהו"ל אינו מינו ולמחר יפול משהו שכר חטים לתבשיל מצה של חטים ע"כ נאסריני' משום דשוה ובנקל יטעו לומר כיון דטעמא בטל שרי מה לי שכר שעורים או שכר חטים ודמיא שפיר לרב דאזיל בכל התורה בתר שמא

סוגי' דחמץ בזמנו מהדורא בתרא

גמ' במאי עסקי' אי בנו"ט וכו' יל"ד למה לי' להש"ס למפרך מסיפא דרב ליפרך מני' ובי' אי בנו"ט פשיטא אטו יהא חמץ קיל משאר איסורים וכמו שהק' הרמב"ן במלחמות ע"ד הרז"ה דמפרש דרבא בנו"ט מיירי מאי קמ"ל עיי"ש ונ' דמשמע להש"ס מהא אין קו' דלמא רב גם ביבש ביבש קמיירי דבכל איסורין במינו חד בתרי בטל ובחמץ מינו ואינו מינו בעי' ס' ויש להוסיף דלשון ''אסור'' דקאמר רב ולא קאמר ''אוסר'' וכמ"ש הר"ן לדקדק אמנם אם רב בא להורות דגם ביבש ביבש קמיירי שייך שפיר לשון ''אסור'' דווקא ועד"ז נ' ליישב סתירת לשון הרמב"ם דבפ"א מחו"מ כתב אם נתערב תוך הפסח אוסר בכ"ש ובספ"ד כ' דאפי' נתערב כ"ש בתחילת השנה ועיי' בכ"מ פ"א מ"ש ע"ז ולמ"ש י"ל דהנה הרי"ף בשלהי ע"א פסק דבחמץ אפי' יבש ביבש בכל שהו והשיג הראש שם עליו למה בחמץ נחמיר כולי האי ואמנם לטעם הרמב"ם דחמץ טעמא דכ"ש משום דשי"למ אין חילוק בין יבש ביבש ללח בלח ומעתה בפ"א קאי דגם יבש ביבש בעי' דווקא נתערב תוך הפסח דל"ש ביטול אבל בסו"פד קאי חתרי מק וכיו"ב דשייך חוזר וניעור ושפיר כתב אפי' מתחלת השנה אסור

וכתב רש"י דמאי דפשיטא לי' להש"ס דרב כר"י ס"ל משום דאוסר לאחר זמנו וכ"כ לעיל במ"הק דיש לדחות לעולם רב כר"ש ס"ל אפי' לאחר זמנו ומדרבנן אסור וכ' דבנו"ט גם ר"ש מודה דאסור והיה ראיה מזה לד' הטור תמ"ז דלר"ש בעי' ג"כ ס' לאחר הפסח ולהחולקי' על הטור צ"ל כתי' שני שכתבתי לעיל דבאי' דרבנן לא אמרי' מין במינו לא בטיל ואמנם המג"א הק' ד' קושיות על הטור חדא דלר"י ע"כ ר"ש בנו"ט נמי מתיר דאל"כ מאי איכא בין תוך זמנו לאחר ומה"ית נימא דרבא אוסר בני"ט וי"ל דהש"ס מספקא לי' במאי דאמר רבא פרק גי"ה מין במינו דליכא למיקם אטעמא בס' אי מיירי במין במינו ממש וסבר