ליקוטי חבר בן חיים י תסה

באינו מינו משום דליכא טעעא גם במינו יתירו היכא דאיכא למיקם אטעמא אבל ליכא טעמא ולא ידעו דשמא גרים ובדין הוא דלר"י ליגזר בכל איסורין שבתורה אלא דלא גזרי' ואמנם בחמץ בזמנו דאיכא כרת ולא בדילי מני' החמירו יותר ואחר זמנו אף דהוה שייך למגזר ג"כ מ"מ לא גזרי' כולי האי מאחר דלא גזרי' בכל אי' שבתורה נמצא טעמא דרב דאזיל בשטת רבא גזר ושמואל אזיל בשטת אביי הלכך לא גזר ומעתה ה"ט דרבא דפסק כרב דרבא לטעמי' דאזיל בתר שמא וממילא מסתברא כרב ואמנם עדן לא ידענא מאחר דלא קיי"ל כר"י במ"במ מ"ט בפסח נחמיר ולא נפסק כר' יוחנן ור"ל דלא מחלקי בין מין לאינו מינו למה נפסק בחמץ כר"י ורשי' כ' טעמא מאי ועדן יש לדקדק אמאי לא הזכירו זה בגמ' ונ' דמזה הטעם כ' הרמב"ם דטעמא דרבא דלדידן דקיי"ל לאחר הפסח כר"ש הו"ל חמץ דבר שיש לו מתירין ואוסר במינו במשהו ובדשי"למ קיי"ל דמינו היינו בשמא וממילא מסתבר לגזור אינו מינו אטו מינו ואף דבשאר דבר שיש לו מתירין לא גזרי' היינו טעמא דהתם ידוע דהאי' הוא משום שי"למ במינו וליכא למגזר כולי האי אבל בחמץ מאחר דקנסא קניס ר"ש לאחר זמנו ואי נתיר באינו מינו גם במינו יעלה על הדעת דהוה דבר שיש לו מתירין וכמו שהשיג באמת הר"ן ע"ד הרמב"ם מה"ט. ואמנם הרמב"ם כתב הטעם דכ' כל מחמצת ועיי' במהדורא בתרא

רש"י כר"ש דלאחר זמנו שרי ואפי' בנו"ט לכאורה אדר"י ור"ל כתב רש"י זה דלדדהו ע"כ אפי' בנו"ט שרי דאי בנו"ט אסור מאי איכא בין בזמנו בין לאחר זמנו אמנם מדכ' רש"י זה לקמן בד' רבא ג"כ ש"מ דאליבא דכ"ע כ"כ ומ' לי' לרש"י הכי מדפריך הש"ס לרבא והא ר"ש קנסא קא קניס ואי רבא בליכא נו"ט מיירי מאי מקשה כיון דליכא נו"ט למה נקנוס אלא פשיטא להש"ס דגם בנו"ט קאמר רבא כמו ר"י ור"ל

רש"י אמר רבא הל' וש"מ ביאור דבריו בשלמא אי בכל איסורין ס"ל מין במינו במשהו י"ל בחמץ משום חומרא דידי' גזרי' שלא במינו אטו מינו אבל אי ס"ד בכל אי' בששים דיו ליאסר בחמץ במינו כי היכי דאמרי ר"י ור"ל ביי"נ משום חומרא דע"א דבמינו במשהו אבל לא שלא במינו ואמנם האי במינו במשהו היינו רבא לטעמי' דבתר שמא אזלי' אבל אם אינו שוה בשמא רק בטעמא בהאי קאמר רבא בפרק גיד הנשה מין במינו דליכא למיקם אטעמא כששים

ואמנם הרמב"ם דפסק בכל אי' שבתורה מב"מ בששים הוצרך לומר דמאחר דקיי"ל דבתערובת חמץ לאחר הפסח לא קניס ר"ש כל תערובת חמץ אפי' יש בו בנו"ט מקרי דבר שיש לו מתירין ומשום חומרא דחמץ גזרו גם על שלא במינו ומטעמא שכתבתי לעיל דאזלי' בדשי"למ בתר שמא וזמנין דמתרמי שלא שוה בטעמא ולא יהא בנו"ט ויאמרו כיון דבאינו מינו היכא דליכא נו"ט שרי ה"ה בשוה בשמא ולא ידעו דזה מקרי מין במינו ונהי דבשאר איסורין לא גזרו משום חומרא דחמץ גזרו אבל לפני זמנו דלא שייך עדן חומרא דחמץ דליכא כרת בטל בס' באינו מינו אבל במינו ע"כ לא בטיל

רש"י ע"י תערובת אפי' שהיי' בעיני' דייק לי' רש"י הכי מדלא משני דרבא בשהיי' בתערובת מיירי ש"מ דפשיטא להש"ס דאפי' ערבו לאחר הפסח מותר לרבא ומנ"ל להש"ס הא מלתא צ"ל דאי בנתערב קודם הפסח הרי לרבנן דכותח הבבלי אינו משום בל יראה ואמאי קניס ר"ש אטו כר"א ס"ל

רש"י ד"ה ואזדא רבא לטעמי' נ' להסביר קצת הנה באמת קיי"ל רב ור"י הל' כר"י וא"כ מאי רבותא דרבא כר' יוחנן ס"ל אלא דרבא תלמידא דרבה הוה ורבה כל מילי עביד כרב אפי' באיסורא דהרי חשיב ג"כ גרירה וא"כ בוודאי גם בחמץ לאחר זמנו עביד כרב ורבא עביד כר' יוחנן ושמואל וע"ז קאמר ואזדא לטעמי' דרבא גם לר"נ תלמיד היה ור"נ אמר לבני הישיבה זבינו חמירא דבני חילא והו"ל מעשה רב וקיי"ל הלכה כמעשה רב

ונ' לדקדק ג"כ לשון פוקו דאמרי' לעיל ה' ע"ב דרבא דרש לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא וכו' והיינו דא"ל פוקו שהרי בבית ישראל לא תמצאו מיד לאחר הפסח דאל"כ היה אסור למיכל משום דישראל עבר עלי' בבל יראה וקניס ר"ש

וכ' רש"י שנאפה ביום שעבר ונ' דבכיון כ"כ דאפי' נאפה באחרון של פסח היה אסור לר' יודא דאי באחרון דלא הוה כ"א דרבנן היה מותר לר"י אין ראי' דהל' כר"ש כ"א גם לר"י תלי' שנאפה ונתחמץ באחרון של פסח כדאמרי' בחמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותרין מיד מפני שהן מחליפין

תוס' ד"ה ור"ש אוסר ועוד דקאמר וכו' ועדן לא ידענא דלר"ש באכילה ג"כ מותר ומה"ט קאמר אתאן לת"ק אמנם סמכו דברי' אמ"ש להלן: באו"ד ואין לומר הרי זריזין מקדימין למצות וי"ל כיון דעכ"פ מתחיל להסיק כבר קיים תחילת המצוה וזריזין מקדימין בכלל: