ליקוטי חבר בן חיים י תסד

לו זה שחלק מחכמתו וע"ז אמרי' הרואה חכמי או"ה מברך שנתן מחכמתו לבו"ד אמנם בחכמי ישראל מברך שחלק מחכמתו ליראיו ופי' הגאון מהר"ל מפראג בספר נתיבות עולם עפ"י המ' שוח"ט כי ה' יתן חכמה לאו"ה מפיו דעת ותבונה לישראל משל למלך שהיה מסיב בסעודה עם מקוראי' ובא בנו מבית הספר א"ל אבא לכלם אתה נותן מנה ולי אי אתה נותן מנה א"ל המלך לכלם מן הקערה ולך מפרוסה שבפי כך ה' יתן חכמה לאו"ה אבל ממה שבפיו דעת ותבונה לישראל ר"ל כי התורה היא שעשועו ית' מדי יום ביומו ומאותה התורה נתן לנו תורתו נמצת חכמת ישראל חלק מחכמת ה' ממש לכך מברכין חלק משא"כ חכמת או"ה במתנה ניתנה להם מאתו ית' וזה מאמר הכ' מגיד דבריו מה שהוא הוגה בו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל הן הגזירות שאין בהם לנו טעם ונקראי' חקים הן המשפטים בין אדם לחבירו לא עשה כן לכל גוי כי חקיו לא גזר עליהם ומשפטי ה' אמת שמסר לנו בל ידעום מאלו לא ידעו כ"א בהם נתן בינה להנהיג בעו"הז אבל הליכות עולם שיקנו ע"י עולם השאיר לעצמו והיינו הליכות עולם לו. והנה זכני צורי יתברך לסיים הפעם פעם שנית תלמוד בבלי ויהי רצון שיגמור ה' בעדי אם ח"ו לא תבא הגאולה ב"ב לעלות עם נות ביתי לארץ הקדושה כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים: סוגי' דחמץ בזמנו לפסח תר"ן מהדורא קמא

פסחים דף כ"ח ע"א מתני' רש"י ד"ה משום שנ' נ' כוונת רש"י דלמאי דגריס רש"י במתני' משום שנ' ל' המשנה מורה כתי' דרבא דמתני' ר"ש ור"ש קנסא קניס משום שנ' אבל אי מתני' כר"י האי משום לשנא יתירא הוא

רש"י ד"ה לאחר זמנו ואם אכלי' אינו ענוש כרת ר"ל דזה הוא הפלא בד' ר"י דלר"ש מעיקרא לא אסרה תורה חמץ עד שיעבור הפסח אבל לר"י דקאסר אף לאחר הפסח עונש כרת להיכי אזיל כיון דנשאר באיסורו וזה שדייק רש"י

גמ' אתאן לת"ק דלר"ש לא נודע לנו שעה שאסור באכילה משא"כ לר"י דיליף מלא תאכל עליו חמץ השעה שעת שחיטת הפסח: גמ' תמה על עצמך דס"ל לרי"הג לא תאכל אי' אכילה מ' ולא אי' הנאה

גמ' א"כ מה ת"ל לכאורה בקיצור ה"מ למימר והאי א"כ מה ת"ל מאי בעי בי' ונ' דה"ק כיון דכתיב בחד קרא אי' חמץ ומצות מצה ע"כ הקישן הכתוב אא"כ למאי הלכתא כ' לא תאכל עליו חמץ וע"ז מתרץ דס"ד כיון דאמר אך ביום הראשון תשביתו ור"ל מזמן שחיטה לכך כתיב לא תאכל עליו חמץ וכתב זה די' שבעת ימים תאכל עליו מצות למילף דאי' חמץ ומצות מצה בהדי הדדי קאתי

גמ' דריה"ג מנ"ל צ"ע אטו נ"מ לדינא מזה מאי דהוה הוה ונ' דהא דלא בעי' כל הני מילי שהיו בפסח מצרים גם בפסח דורות היינו משום דחזי' דפ"מ היה משונה מפ"ד שלא נהג כ"א יום א' ושפיר צריך ע"ז גופא קבלה שלא נהג אלא יום א'

אמר רב חמץ בזמנו אסור יל"ד מאחר דרב בתערובות משתעי הול"ל ''אוסר'' ונ' דרב קאי אמתני' דאלו עוברין ומפ' עוברין מעל השלחן והתם בתערובת שלא במינו מיירי וי"ל דאיכא כזית בכא"פ וקמ"ל רב דכשם שבמינו לא שייך ביטול ה"נ באינו מינו

רש"י ד"ה מי נימא גלי דעתי' דכר"י ס"ל ויל"ד דלמא כר"ש ס"ל וס"ל קנסא קניס ובמינו דהוה כאלו בעין קניס אבל לא באינו מינו ונזרקה מפי החבורה דגם בנו"ט לא שייך ביטול. ויע"ל אי כר"ש ס"ל ורק מדרבנן אסור הא ר"י גופי' דס"ל מין במינו בדרבנן מודה כדאמרי' פרק גי"ה שאני ציר דזיעה בעלמא וכמו שפי' תוס' שם

רש"י ד"ה שלא כרת ולא בדילי מני' נקט רש"י גם כרת דלא תקשה מנדר דג"כ לא בדילי מני' ולא גזרי' בי' וע"ד שכתב הר"ן ריש מכלתין

רש"י ד"ה שלא במינו מותר כי היכי דלא גזר בבב"ח ובשאר אי' י"ל הא דנקט רש"י בב"ח משום דאמר רב פ' כל הבשר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב בשר אסור וחלב מותר ומסקי' דמיירי ביורה רותחות וקדם וסלקו וק' דמ"מ נהי דלא פלט חלב משום דטריד למבלע אבל רוטב א"א שלא פליט משהו אמנם שוב הו"ל אינו מינו ואם כה"ג לא גזר רב גם בחמץ לא גזר

ומ"מ לשנא דש"ס כולי האי לא גזרי' צריך ביאור ונ' בנבאר במ"פ רב שמואל ונ' דפליגי בפלוגתא דאביי ורבא פרק השוכר את הפועל מאי נקרא מין במינו פי' לר"י דאמר מין במינו לא בטל דלאביי דאמר בתר טעמא אזלי' אין כאן סברא דנגזור שלא במינו אטו מינו דשאינו מינו מאחר דאיכא נמיקם אטעמא ולא הוה טעמא שפיר בטיל אבל מב"מ דליכא למיקם אטעמא ר"י מחמיר ואוסר אבל לרבא דאזיל בתר שמא ואף דאיכא למיקם אטעמא אבל ליכא טעמא כיון דשוה בשמא אוסר ר"י שפיר איכא למיחש אם יתירו