ליקוטי חבר בן חיים י תסב

שייך הרי יכול לצבעו א"וו התם בצבוע כבר פ"א מיירי. וכ"מ ל' גלימא דנקט הש"ס מלבוש נגמר משא"כ רב חסדא דנקט בגד ור"ל האריג ולא המלבוש. ואמנם י"ל דמאחר דנתקי' אלא דאפשר שנשאר שם דבר מועט על דבר מועט כזה לא שייך היכר צביעה ויש לתרץ בזה קו' הב"י על הטור שכ' נותקו והק' הב"י דהגמ' לא קאמר כ"א ל' דיעבד ונותקו והטור מתיר אף לכתחל' ולמ"ש פי' ד' הגמ' כך דקודם שנתקו היה לו היכר צביעה אבל עכשו שנתקו ל"ש בדבר מועט היכר צביעה ואמנם בבגד שכבר נצבע דלא שייך היכר צביעה וכמ"ש נותקו אפי' לכתחלה

והנה הרמב"ם השמיט לגמרי הך דנותקו וכ' הב"י דלטעמי' אזיל שכתב בפי' המשנה בנוסחא חדשה שהיה לפני הב"י דכ"ז אינו מן הגמרא ובאמת אין כאן כלאים דרבנן והנה לפי' רש"י דמר זוטרא ס"ל דהכל שוע טוי ונוז יחדו בעי' וממילא מאן דרמא חוטא דכתנא בגלימא דתכלתא כלאי' דרבנן ונ' דרש"י לא גריס והל' כמר זוטרא כ"א אדרבא כאתקפתא דרב אשי קיי"ל ואמנם לד' ר"ת עיקר חסר מן הספר דהו"ל להש"ס לפרש דמיירי בחוט שאינו שזור ואולי דמ' לי' לר"ת דל' דרמי לי' חוטא אין הפי' שתפר בחוט זה איזו קרע דהו"ל למנקט ותו דבתפירה למה לא ידע אי נתקי' לבדוק כל מקום התפירה א"וו רמי לי' ר"ל בעידן אריגה נתערב לו ועי"כ אי אפשר לו למידע והיה מנהגם לארוג בגדים חלושים מחוטין פשוטי' לא בזורים והיינו כלאי' דרבנן. ומ"מ לגי' דרבנן מוכח דבאי' דרבנן אפי' באתחזק אי' אזלי' לקולא דהרי הכא אתחזק אי' ואעפי"כ אזלי' לקולא

והנה הק' תוס' בע"א למה טעה רבא ב"פ ותי' בדוחק ולכאורה היה אפשר לומר דבפסחים בחמץ מיירי משו"ה הדר בי' רבא דלא גרע מכלאים אבל בע"א לכאורה בסתם יינם דרבנן הוה מעשה דאי יי"נ גמור א"כ נאסר בהנאה והיאיך שריא לזבוני וכ"ת לזבוני חוץ מדמי אי' שבו הא ביי"נ גמור לא קיי"ל כרשב"ג כ"א בחבי' בחבי' ולא ביין ביין ומכ"ש כאן דהוה טע"כ דאוריי' וס"ד דרבא ס"ל דבדרבנן לא גזרי' שמא ימכרנו לישראל אא"כ למה באמת חזר בו א"וו משום דסתם כלאי' וודאי כולל אפי' כלאי' דרבנן ובזה נדחה מ"ש למעלה דרש"י דכ' דאריג ר"ל לשטתו כלאים דאוריי' דאדרבא א"כ אמאי הדר בי' רבא דלמא בסתם יינם דרבנן לא גזרו. בפסחי' הדר אמר רבא לזבינהו קבא קבא לישראל ויל"ד למה לא התיר בקבא קבא למכור אפי' לנכרי הרי הוה ס"ס ספק אם ימכרנו כלל ואת"ל ימכרנו דלמא לנכרי ימכרנו ונ' דס"ס כזה הוה שם אונס חד הוא משא"כ בספק דרוסה תרי ספיקא מב' ענינים הם. ועיי' ברמב"ם וכ"מ בהלכות חמץ. אלא שעדן יל"ד כיון דלישראל מוכרו בוודאי יאמר לו שהחטי' חמץ ואמאי לא ימכור ימכור לו הכל ביחד וצ"ל דחיישי' שמא אותו ישראל ימכרנו לנכרי ואפשר דרבא חש לזה דווקא דלמא שמע הלוקח דרבא התיר למוכרו לנכרי' ומה שחזר בו רבא לא שמע ואתי לזבוני לנכרי'. ועיי' ברמב"ם ה' חמץ

וראיתי בתשובת מר"ן ח"ס זי"ע חלק אבה"ע חלק ב' סי' ס"ג שכתב דהרמב"ם לא התיר ע"י צביעה כ"א למוכרו לנכרי ולי צ"ע דא"כ למה לו להרמב"ם לאתויי מהא דס' דאוריי' מ"הת לקולא הלא כל עיקר דאסור למוכרו לגוי לא הוה כ"א דרבנן כמ"ש התוס' פ' גי"ה דף צ"ה דמ"הת אזלי' בתר רובא והראב"ד בה' טומאת מת פ"ט כשהשיג על הרמב"ם סיים דהטעם משום ס"ס והכא שתיק מזה והכוונה דמאחר דמבודק עד הסלע ילפי' מקרי וודאי ולא ספק אבל הרמב"ם לענין מכירה מיירי הו"ל לראב"ד גם הכא לסיים דהו"ל ס"ס כמו בס' דרוסה דמותר מ"הת למוכרו לגוי וצ"ע. וכן ראיתי שכתב שם מר"ן באותה תשובה דפלוגתת הרמב"ם והראב"ד אי גם באי' כרת אמרי' ספק דאוריי' מ"הת לקולא ולפנינו סיים שם הרמב"ם בהדיא דבאי' כרת לא אמרי' ספק דאוריי' מ"הת לקולא ומאשם תלוי ילפי' ואולי ד' רבינו דאין זאת שם מד' הרמב"ם וצ"ע

והנה מר"ן זי"ע פ' השוכר את הפועל צידד לד' הרשב"א דביבש לא נהפך האי' להיתר הואיל ועומד במקומו אסור לאדם אחד לאכול כל התערובות וא"כ ה"נ בבגד שאבד בו כלאים ל"ש ביטול כיון דעכ"פ הוא במקומו וזה נוגע לד' הלבוש רצ"ט ביו"ד וכבר הק' עליו בנה"כ שם מגמ' תמורה דפריך בשער נזיר וליבטיל ברובא

והנה הביא מר"ן זי"ע שם ד' הרמב"ם פ"י מה' עדות שכתב הלובש בגד שאבד בו כלאי פסול לעדות מדרבנן וד' מר"ן זי"ע דהרמב"ם ס"ל דאפי' לאחר שצבעו דווקא מכירה לנכרי שרי אבל לא לבישה וכה"ג מיירי הרמב"ם שצבעו ולבשו ומ"מ פסול לעדות מדרבנן וכ"כ לעיל דאין ל' הרמב"ם מורה הכי וגם עיקר חסר מן הספר דהול"ל אבד וצבעו ואינו ניכר ולזה נ' דאדרבא הרמב"ם כפשוטו מיירי אבד ולא צבעו וס"ל להרמב"ם דהא דלא בטל האי חוט בבגד הוא משום היתר בהיתר אבל אין זה מדאוריי' דמדאוריי' ברובא בטל אלא דרבנן הוא דגזרו דלא ליבטיל דבכלל דשיל"מ