ליקוטי חבר בן חיים י תנח

בעלמא ולזה גם הרמב"ם מודה דהיינו טעמא דר"נ אלא דס"ל מאחר דאביי ס"ל דבימי הלל הוה ג"כ דרבנן וכד' הירושלמי ורבא ג"כ לא תי' כ"א קוש' שניי' וס"ל ג"כ כהירושלמי דבימי הלל הוה דרבנן ואעפ"כ תיקן הלל לכתוב דווקא לא קיי"ל כרבנן דבי רב אשי וכרב נחמן משום שהיו ת"ח הקילו לעצמם

גמ' לישנא דחוצפא או דניחותא עי' רש"י נר' לפרש דאיבעיא לן למפשט מלשון עולבנא דאמר שמואל אי לדרי' תיקן או לדרי' עלמא דחוצפא לא שייך כ"א אי הלל לדרי' תיקן והדיינים עדן מחזיקין בה אבל אי לדרי עלמא תיקן מאי חוצפא שייך ואמנם אי לשנא דניחותא שפיר קאמר דכת' לעיל אי איישר חיל יותר, ר"ל שאפעל בלב ישראל אפי' תשמט שביעית לא ימנעו מלהלות וע"ז קאמר מה דלא יוכל ליישר חיל משום דשאר הדיינים לא יתאמצו בהדבר הואיל והפרוזבל נח לחם וכפי' רש"י

ת"ש דאמר עולא י"לדק אמאי לא פשיט טפי מהך דת"ר הנעלבין וכו' ונ' דבאמת ו"לדק למה תנא לשון כפול הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין ושמעתי הפי' נעלבין היינו פסול משפחה כמו עלובה כלה וכה"ג אינן אומרי להעלוב כל הפסול פוסל כ"א אומרין אין בדבריך ממש אבל לשתוק אסור משא"כ כשמחרפין אותן בענין מעשי עצמן אינן משיבין כלל ועד"ז הוא ל' חוצפא לומר לאדם כשר פסול אתה אבל י"ל דהעניו שמח ישמח בזה במה שמחרפין אותו כמו שכתב האר"י ע"פ בספר הקינים ''יתן למכהו לחי'' באהבה גדולה יתן לחייו להמכה ''כי ישבע בחרפה'' פי' כי בביוש אחד יש יותר כפרת עונות מכמה תעניו' ושפיר הוה לשנא דניחותא וסיפא פירוש' דרישא עושין מאהבה ושמחין ביסורין לכך פשיט מדעולא

גמ' יתומים א"צ פרוזבל פי רש"י דיתומי' בחוב שירשו מיירי והרמב"ן הביאו הר"ן פי' במה שהלוו לאחרי' והביא מספרי דתנא התם ר"ש אומר כל משה ידו ולא היורש וכ' הר"ן דרש"י ס"ל דר"ש יחידאה הוא בדבר ורבנן פליגי ונ' להביא ב' ראיו' לד' רש"י חדא מאחר דבספרי לא הביא כ"א ר"ש מדוע תנא ר"ש אומר ה"ל למתני אמר ר"ש א"וו משום דרבנן פליגי עליה שנית כמ"ש במ"הק דמדלא אמר רוא"ש ג"כ ר"ג אביו של יתומי' כדתני רמי בר חמא א''וו דשמואל לטעמי' דס"ל דאם אמר ע"מ שלא תשמטני בשביעית אינה משמטת וכ' הרמב"ן לקמן בשמעתין דאי טען הכי נאמן מכ"ש דפרוזבול הי' לי ואבד דהתם י"ל דלמא אזדקקי לי' בי דינא וא"כ גם ליתומים שירשו טענינן להו הכי ולא אצטריך לר"ג אביו אבל לד' הרמב"ן ק', והנה הרמבם כתב סתם יתומים ולא חילק בין גדולים לקטנים א"וו מפרש כרש"י ומאחר שפסק בע"מ שלא תשמטני בשביעי' לא צריך הא דרמי בר חמא דאליבא דרב דפליג אדשמואל בע"מ שלא תשמטני אתמר ועיין בר"ן

אין כותבין פרוזבל אלא על הקרקע עיי' רש"י והקשה הרשב"א א"כ אמאי מהני מזכה לו בתוך שדהו וכ' משום לא פלוג ונר' לססביר דלד' רש"י גם קנה הלוה אחר הלואה קרקע ג"כ לא יכתבו ואמנם תנן אין כותבין אלא על הקרקע דמ' אם בשעת כתיבה י"ל קרקע כותבין דלא תקנו חכמים לחקור ע"ז אם הי' לו קרקע בשעת ההלואה ושפיר אמרו לפי"ז אם מזכה לו מהני משום לא פלוג ואמנם לא רצה רש"י לפ' כרבי' שמשון משום דכגבוי דמי דא"כ אם הלוה עומד וצווח לא מהני ואנן סתמא תנן משא"כ לרש"י גם בזה אמרי' לא פלוג ולא משגחינן ביה במה שאין הלוה רוצה כדי שתשמט כיון דזולת זה שפיר הוה רוצה

ובד' רש"י הנ"ל מיושב מה שלא פירש רש"י על גבי ותפסו לי' בי' דינא משום דכגבוי דמי כמו שכת' הרמב' דא"כ גם במוסר שטרותיו צריך שיהי' לו קרקע ואנן בפרוזבול דוקא תנן דבעי' קרקע ולהרמב"ם צ"ל דגם בלא קרקע אמרי' דכגבוי דמי דזמני' אפי' מגלימא דעל דכתיפא גבי' וא"כ גם הרמב"ם כרש"י מפרש. ונ' דגם ד' הרי"ף לענין יתומים כר כרש"י ומשו"ה השמיטו דמדמייתי לקמן הך דנאמר לומר פרוזבול היה לי ואבד ממילא אנן טענינן ליתומים הכי ואפי' מת אביהן זמן רב קודם השמטה הרי פרוזבול המוקדם כשר ומכ"ש למה שכתב הרמב"ם דמזה יש ללמוד דכ"ש דנאמן אדם לומר שהלוהו ע"מ שלא תשמיטינו בשביעית אבל אי היה הרי"ף מפ' כהרמב"ן למה השמיטו. והנה מה שתירץ רש"י דאין דרך ללות למי שאין לו קרקע י"ל ע"ד אחר דעיקר תקנת הלל היה משום שנמנעו מלהלות מחמת השמטה ואמנם המלוה למי שאין לו קרקע ומטלטלין הרי כ"א יכול להבריח וא ואעפי"כ לא הלוהו איש כזה גם משום שמטה לא ימנע ולזה לא תקנו פרוזבול

רבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו פי' הרמב"ם דבת"ח דינא הכי ורב אשי דאקני גידמא דדקלי הלוה ע"ה היה והרא"ש פי' דס"ל כר"נ כפי' רש"י לעיל דלא כ' דכתוב דמי וא"כ רב אשי ל"ל דר"נ וכי תלמידיו שבקו לרבם ועבדו כר"נ ובלא"ה הא רב אשי בתרא הוה ונ' דמתני' תנן אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע דהיינו שתהא הכתיבה ראיה שלא יאמר הלוה השמטה