ליקוטי חבר בן חיים י תנו

ראה שנמנעו העם מלהלות ומכ"ש לאחר חרבן הבית ולזאת התקין פרוזבול ומסירת שטרות ביחד וגילה הרז אפי' בזמן הבית משום שהיה יודע שעתיד ליחרב בי"המק ואז יהיה שמטה דרבנן ומחויב לגלות לאותו זמן שלא יבא פסידא לעניים ולעשירים ע"י שמטה דרבנן

וע"ד שכתבנו למעלה בסברת הרמב"ם בפי' המשנה בענין עד נעשה דיין מיושב למה לי' להש"ס לאתויי מתני' דשביעית ולא מק' אמתני' דהכא דאמתני' דדן הייתי אומר דבאמת בעי' מסירת שטרות ומהני מדאורייתא והלל לחומרא תיקן פרוזבול למען נדע אם מסר שטרותיו אבל מלשון מתני' דשביעית דמוכח דעד נעש' דיין א"כ ע"כ פרוזבול דרבנן שפיר ק' מי איכא מידי

אלא אי קי הא ק' אי ממתני' מוכח דעד נעשה דיין וע"כ בשביעית דרבנן מיירי והיכי מתרץ לה רבא דבשביעית דאוריי' עסקי' ועיינתי בפי' המשנה להרמב"ם שם ומצאתי שנחלק בענין נוסח הפרוזבול עם רש"י ותוס' דלרש"י הפרוזבול בלשון הדיינים אלא פעמים כותבין דוכרן סהדותא וחותמין דיין ופעמים כותבין במותיב בי דינא הוינא בלשון דיינים וחותמין העדים ובין כך ובין כך הוה מעשה ב"ד ועדות מאן דכר שמי' דלידוק מנה עד נעשה דיין וה"ז דומה להנפק דחתמי ב"ד אמנם הרמב"ם מפי כי כל הפרוזבול בל' המלוה כתק מוסרני ולא הזכיר כלום לא במותיב בי דינא ולא מדוכרן סהדותא וה"ז דומה לגט אשה שכ' בל' הבעל ועדים מעידים על אמתתו ושפיר כ' הרמב"ם דש"מ עד נעשה דיין

רש"י ד"ה ואמור רבנן דתשמט ''ונמצא הלוה גזלן על פיהם'' ונתקשה הרשב"א למה לא ידע המקשה דשב וא"ת שאני ונ' דקו' זאת בא רש"י ליישב ואמר בשלמא אי גזר רבנן דהלוה לא יחזור החוב שפיר דמי לשופר ולולב אבל באמת אפי' בשביעית דאורייתא המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו אלא שהמלוה צריך לומר משמט אני והלוה יכול לומר אעפי"כ ואז מותר לקבל וא"כ הלוה יוכל לפרוע חובו אבל מאחר דהתקינו חכמים שביעית לא יעלה ע"ד שמ"מ יחזיר החוב והיינו ונמצא הלוה גזלן על שלא עשה כן וחכמים בתקנתם גרמו לו זאת וז"ש רש"י שנעשה גזלן ''על פיהם'' ואמנם התרצן השיב דכיון דתקנו חכמים שביעית הו"ל כאלו אמרו ללוה שא"צ לפרוע חובו ובשב וא"ת שפיר דמי אינו נעשה גזלן כלל. דרך אחר י"ל דד' רש"י דהמקשה הוה סבר שעבודא דאוריי' ודמי לגזילה והתרצן השיב לו דפריעת בע"ח הוא רק מצוה ושפיר יש כח ביד חכמים לבטל בשב וא"ת. עיי' בד' רש"י ותמצא

ולי נראה דהמקשה הוה סבר דגם בשב וא"ת אין כח ביד חכמים לעקור כ"א במקום גדר וסייג כשופר ולולב דגזרו שמא יעבירנו אבל הכא דהוה משום זכר לשביעית מנ"ל דיוכלו לבטל והתרצן השיב לו דל"ש והראיה מדרשא דולאחותו דמשום כבוד הבריות רשאי לטמא למת מצוה ולבטל מק"פ ואמרי' משום שב וא"ת וכי גרע זכר לשביעית מכבוד הבריות

רש"י ד"ה רבא אמר. ילד"ק מאי דוחקי' לרש"י לפ' דרבא בא לתרץ גם קו' שנייה מאחר דלרבא מתני דפרוזבול אפי' בשביעית דאוריי' מיירי. ונ' דהא דתוס' לא רצו לפ' כרש"י דרבא גם אקו' קמייתא קאי משום דהו"ל להש"ס לאתויי מלתא דרבא מקמי דמק' קו' שניי' וזה בא רש"י ליישב דרבא גם קו' שניי' בא ליישב והיינו בנבאר ענין פלוגתא דאביי ורבא דאביי ס"ל כהירושלמי דמייתי רש"י דגם בימי הלל כבר היה שביעית דרבנן לרבי דס"ל בז"הז דרבנן ורבא ס"ל כתו"כ דבימי הלל אפי' לרבי הוה דאורייתא ובז"הז דבטלה קדושת הארץ כמ"ש רש"י לעיל הוא דפליגי רבי ורבנן ושפיר כ' רש"י דרבא בא לתרץ קוי ראשונה על הלל וקו' שניי' על רבי לבז"הז. ועד"ז נבא בע"ה לתרץ קו' אלימתא ברש"י מאחר שכתב דהפקר ב"ד לא שייך כ"א במקום סייג וגדר בשלמא פרוזבול שייך בו סייג שלא יעברו על פן יהי' דבר עם לבבך בליעל אבל לתקן שביעית אדרבא תקלה יש כאן ולא סייג וגדר ולמ"ש אתי שפיר מאחר דבימי הלל לרבא הוה שביעית דאוריי' ואעפי"כ תיקן הלל פרוזבול כי תקינו רבנן שביעית לאחר חרבן כבר היה הסייג של פרוזבול והיה יכולים לסמוך על הפקר ב"ד ולעשות זכר לשביעית כיון דאיכא מהלל סייג דפרוזבול

גמ' יחרם כל רכישו פי' והרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא ש"מ משום הפקר ב"ד. וכ"כ במה"ק דלאביי אין ראי' מפסוק זה דאכתי לא ידעי' דרבנן יוכלו להפקיע מזה ולתת לוה אבל מפסוק דראשי האבות שפיר ידעי' ואין לדחות דלמא התם עפ"י הדיבור נעשה א"כ נכתב ראשי מטות וג"כ נדע מה נעשה ומדכתיב ראשי האבות לומר לך ראשים כאבות ש"מ למיליף לדורות אתא קרא. וכן אין לדחות דלמא גם המשפחות חלקו ע"י גורל באו"ת ונביא דא"כ שוב מה ענין זה לראשים כאבות. ומתוך דברינו מיושב הרי אין דנין אפשר מאי אפשר דגם התם היה אפשר שיהא החלוקה למשפחות עפ"י הדבור כשם שהיה חילוק