ליקוטי חבר בן חיים י תמח

חדא דינא אית להו וכ"נ שהיא ע"כ הגרסא ברמב"ם ה' שבת שדה בסוריא דאי בבית ותדע לך דהיה לו להרמב"ם לינקוט בקיצור הקונה בית בא"י או בסוריא כותב עליו אונו ע"י גוי אפי' בשבת ולמה כ' תחלה דין בית בא"י וחזר ושנה אותו בסוריא ותו אי ס"ד דגם בבית בסוריא דינא הכי למה שבק הש"ס בב"ק בית בסוריא ונקט ובית בא"י אלא ש"מ דבין לר"מ בין לר"י בא"י בבית שייך יישוב א"י ולר"מ מטעם דאין משכירין להם בתים בא"י ולר' אסי מטעם דאין מוכרין להם ולתרוויי' בבית בסוריא ל"ש יישוב א"י לר"מ משום דמותר להשכיר להם ולר' יוסי משום דמותר למכור להם ולתרוויי' בשדה בסוריא שייך יישוב א"י לר"מ מטעם דאין משכירין ולר"י מטעם דאין מוכרין וטעות נפל בד' הרמב"ם הסותר ד' הש"ס בב"ק וד' הרמב' בע"ז

והנה הא"ר הביא מס' תמים דעים ד' הירושלמי בענין קנין בית בא"י בשבת שהוא מקור ד' האו"ז במ"ק פ"ב ומצאתי בע"ה ד' הירושלמי פ"ב דמו"ק הלכה ד' ריב"ל שאל לר"ל מאי למקנא ביתא מגוי בשבתא והגי' בקרבן עדה בשבת א"ל מראה לו כיס של דינרים והוא כותב לו ונרא' דהנה ישראל אינו קונה קרקע מן הגוי כ"א בשטר כדאמרי' בס' חזקת הבתים והגוי אינו מקנה כ"א בכסף והישראל מראה לו כיס דינרין והגוי כותב וחותם ומאחר דאינו קונה כ"א בשטר לא הזכיר בש"ס דילן כ"א כותב עליו אונו ותו לו מידי

והנה בגיטין רבותא אשמעי' ברייתא דגם בסורי' שייך יישוב א"י אבל בב"ק מאי רבותא אשמעי' דיישוב א"י מצוה הוא אתמהה ש"מ דדווקא ביישוב א"י שהיא מצוה רבה התירו שבות דאמירה באיסור דאורייתא לא זולת: ולא כדעת בה"ג ומכ"ש שלא כד' העיטור דאפי' בסעודת שבת שרי

חידושי אגדתא לסיומא דמסכת עירובין ש"ק א' דר"ח תמוז תרמ"ח פה שוראז יע"א

שלהי מכלתין כ"מ שהורו לך חכמים משלך נתנו לך שלא התירו לך אלא משום שבות נר' דקאי גם אריש מכילתין דתנן מבוי שהוא למעלה מכ' אמה ימעט ומקש' הש"ס מ"ש גבי סוכה דתנן פסול' ומשני סוכה דאוריי' תנא פסולה מבוי דרבנן תנא תקנתא, יש לפ' דבסוכה ע"כ תנא פסולה דימעט דהיינו שמגביה הקרקע אח"כ מ"מ פסולה דהו"ל תעשה ולא מן העשויה ובזה מתיישב דאמרי' בפ' ב"מ נר חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה מאי בעי בזה שאמר כסוכה וכמבוי אמנם באמת קיי"ל בסוכה טעמא משום דדירת עראי בעי' א"כ מאי ענין נ"ח לסיכה אבל במבוי הטעם משום דלא שלטא בי' עינא שפיר שייך לדמות לנ"ח אמנם במבוי מהני ימעט אבל בנ"ח דקיי"ל הדלק' עושה מצוה ואם הדליק' בפסול צריך לכבותה ולחזור ולהדליקה הו"ל דומי' דסוכ' דצריך לנענע הסכך אם מיעט הקרקע והיינו פסול' כסוכה דמיעט לחוד לא מהני וכמבוי דלא שלטא ביה עינא ואמנם שפיר קאמר הש"ס כיון דמבוי דרבנן לא חשו לאפסולי משום תעשה ולא מן העשוי ולהצריכו להוריד הקורה ולהניחה והיינא תנא תקנתא, ולזה רמז רש"י דלא תק' לך מ"ט באמת אמרו במבוי ימעט סגי ע"ז קאמר כ"מ שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך. אר"זל בפרק עושין פסין בשעה שתיקן שהמע"ה עירובין ונט"י יצאה ב"ק ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני ואשיבה חורפי דבר, יש לבאר דשלמה תיקן עירובין שלא יאמרו אם מותר להוצא בר"הי מרשות לרשות ה"ה מרשות היחיד לר"הר ומהי"ת יאמרו כן, נ' דאי' במדרש מין א' שאל אם הזהיר הה"ית על ההוצאה למה הוא יתברך מטלטל מרשות לרשות בעת ירדו גשמים בשבת והשיבו לו רז"ל כל העולם ברשותו ולא שייך גבי' מרשו' לרשות ונמצא דזה יכול להבא לידי טעות לומר כשם שה"ות מטלטל מרשות לרשות יען כל העולם רשותו כן גם אנחנו שהותר לנו לטלטל מר"הי לר''הי אחרי שאנו מאמינים כי כל העולם רשותו של היחיד יתברך מותרין לטלטל מר"הי לר"הר כי אין ר"הר בנמצא ובא שלמה ועוררם ע"ז כי אף אשר לה' הארץ ומלאה בכל זאת והארץ נתן לבני אדם וכל אחד מוחזק בשלו ותיקן אשר גם מר"הי לר"הי צריך עירוב ואמנם הביאו לזה עוד אחרי שתיקן נטילת ידים לקדש כדאמרי' בפ"ק דשבת ולמאי תיקן זה כי הנה ענין השלמים אשר הבעלים הדר משלחן גבוה קזכו תכליתם כי בעת שאדם אוכל חולין על שלחנו הלא ג"כ משלחן גבוה קזכה ככתוב ואתה נותן להם את אכלם בעתו אבל בעו"הר האדם שוכח בעת אכילתו על שלחן מי אוכל ויעצה לנו תו"הק להקדיש הבהמה מחיים ולהקריב חלבה ודמה ע"ג מזבח ואח"כ אוכל בתוך חומת ירושלים הבשר בטהרה עי"ז ידע מי הוא המכין מזונו אבל אחר שראה שלמה כי גם זה לא יספיק ואדרבה שלא יבא לידי נותר הזמינו אורחים עליו ומרוב שמחה כ"כ מזבחת שלמים ואכלת ושמחת שוב באו לידי היסח דעת תיקן נט"י כי ע"י התעוררת נט"י באו לידי קדושה נמצא תכלית לדעת כמ"ש יחזקאל וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' כלומר כל שלחן הוא לפני ה' וכמ"ש הפנים יפות נותן להם את אכלם בעתו בעת