ליקוטי חבר בן חיים י תמז

רבה לייתי ע"י גוי מגו ביתאי אבל מתחלה כשלא אמר להם כ"א לייתי מגו ביתאי מנ"ל להק' אי אחר המילה מיירי הא הזריז ה"ז משובח

תוס' ד"ה לשבות דלית בי' מעשה ובגיטין השמיטו קו' זאת י"ל דוודאי היו מצוי' נכרי' אבל הני חמימי אשתפכו בעת שבאו למול אותו בהנץ החמה כדאמרי' זריזין מקדימין ואם היו מחפשין אחרי נכרים היה איחור ביותר עד שיחם ומאחר דאמו עדן היתה תוך ז' מע"ל אי אמרה צריכא חיימי לי' אגב אימי'

גיטין ח' ע"ב רש"י ד"ה אפי' בשבת אם לקחה מן הנכרי בא רש"י להודיע דלקחה קודם השבת דאי בלקחה בשבת א"כ ל"ל למימר שכ' עליו אונו בשבת הול"ל שלוקחין אותו בשבת אלא ש"מ דדווקא שבות אמירה לנכרי התירו אבל לא שבות ע"י ישראל וכמ"ש תוס' ג"כ

וכ' עוד רש"י ורוצה לילך לדרכו נ' דבא ליישב דאפי' ביישוב א"י לא התירו אלא משום שילך הגוי לדרכו ולא יתקיים יישוב א"י בידו אבל במילה שגם מחר יוכל למול לא התירו משום מילה בשמיני

וכ' רש"י לגרש את הגוי נ' דחזר רש"י מפי' הכתוב וישבתם בה שכ' בפ' מסעי ומפ' כהרמב"ן שם דוהורשתם אותה וישבתם בה הוה מצ"ע ולכך כ' רש"י לגרש את הגוי ולישב שם

ודע דהך ברייתא דס"ל כיבוש יחיד שמי' כיבוש ר"מ היא סופ"ק דע"א דס"ל דגם בסוריא אסור להשכיר שדה לגוי מטעם כיבוש יחיד שמי' כבוש וז"ש רש"י לגרש הגוי דהרי אינו רשאי הישראל להשכיר לו השדה

ועיי' רש"א ס"פ מפנין שנתקשה בד' תוס' שם ד"ה רבא ונדחק מאוד והפשט תמצא בד' תוס' ב"ק דף ע"ב ע"א אם לאחר המילה הי' ל"ד ביום המילה כ"א לאחר שנתרפא והי' צריך לחמין אבל אין מחללין שבת עליו והי' צריכין לאמו שפיר עיי"ש בב"ק

תוס' ד"ה אע"ג דאמירה דע"י גוי אסור להרבות כוונת תוס' דאם היה מרחיצין הקטן בחמין אלו וגם אמו היתה צריכה ע"כ היו מרבין בשביל הקטן ובזה נדחו ד' רש"א דמפ' דרק משום גזירה אמרו תוס'. ומ"מ י"ל שגם אמו היתה צריכה לחמין משום רחיצה וא"כ היו רוחצין הקטן תחלה ובאותן חמין רוחצה אמו אח"כ

טעם ה"ג פי' בבבא קמא דס"ל דלא גרע מילה מיישוב א"י עיי"ש וגרי' בעירובין בין שבות דלית בי' מעשה ר"ל כל אמירה לנכרי מקרי שבות דלית בי' מעשה

בסוה"ד לא יחם חמין אף דהא מתני' בי"ש היא נ' דמייתי לה תוס' משום דאאינך יש לדחות משום דכל בישול מדאוריי' שרי משום מתוך ובדרבנן הקילו אבל בי"ש לית להו מתוך ומ"מ מותר להרבות

ולא תק' לך מזמנין גוי בשבת שמא ירבה בשבילו דהתם כיון דכ' לכם ולא לנכרים לא שייך מתוך

והנה המג"א סי' ש"ו הק' אד' הרמב"ם פ"ו מה' שבת כ' הקונה בית בסוריא כותבין עליו אונו ע"י גוי אפי' בשבת כמו בא"י והוא מבריותא גיטין דף ח' ע"ב והרי האי תנא ס"ל כיבוש יחיד שמי' כיבוש ואנן וכן הרמב"ם פסק בהי' ע"ז כר' יוסי ס סופ"ק דע"ז דכיבוש יחיד לא שתי' כיבוש ויותר מזה הק' הרי הרמב"ם פסק דמוכרין לגוים בתים בסוריא וא"כ מאי יישוב א"י שייך בסוריא ולי עוד יקשה מאחר דבגיטין תניא דאפי' בסוריא כותבין אונו למה להש"ס בבא קמא פ' ע"ב לאשמעינן דהקונה בית בא"י כותבין עליו אינו. ונ' לברר דבבריי' בגיטין איתא שדה ובמימרא דב"ק איתא בית והנה ברייתא דגיטין דאתיא כר"מ בע"ז סופ"ק לא נקטה בסוריא בית משום דמודה ר"מ דבסוריא משכירין לגוי בתים ומאחר דר"מ אוסר בא"י להשכיר להם בתים ש"מ דגם בשכירת בתים שייך לא תחנם ואמנם שדות ס"ל לר"מ דאין משכירין בסוריא ולזה הקונה שדה דווקא בסוריא הוא דכותבין עליו אונו מאחר דאינו רשאי להשכירו לגוי שייך בה ביד ישראל יישוב א"י וא"כ לר' יוסי דס"ל אפי' שדות משכירין להם בסוריא לכאורה גם בשדה בסוריא. ל"ש יישוב א"י וא"כ אתה אומר הרי לר"י גם בא"י משכירין להם בתים ואי אתה מוצא לר"י בבית יישוב א"י, ואמנם מטעות זה בא הש"ס בב"ק להוציאנו וקמ"ל דר"מ ור"י בתרתי פליגי ר"מ סבר גם בשכירות שייך לא תחנם וי"ל בזה דר"מ לטעמי' דלא דריש מלא תחנם לא תתן להם מתנת חנם דהרי דריש תתננה או מכור לנכרי מ"מ ל' לא תחנם ''ובדגשות הנון'' תרתי מ' ודריש תרוויי' אתניי' אקרקע חדא אשכירות וחדא אמכר ולזה רמז רש"י כאן שכ' בשדה בסוריא לגרש את הנכרי כלומר להכי נקט שדה דווקא משום דגם שכירות אסור בשדה אפי' בסוריא והנכרי מגורש משא"כ בבית ואמנם ר"י ס"ל כר' יודא דלא תחנם מ' תנייה בקרקע ומתנת חנם דדברים ככתבם ולא מקרי חניי' כ"א מכירה ולא שכירות אשר ע"כ גם לר' יוסי בשדה בסוריא ובבית בא"י דתרוויי' אסורין במכירה ומותרין בשכירות שייך בהו יישוב א"י והש"ס בב"ק לרבותא נקט בית בא"י וה"ה שדה בסוריא דתרוויי'