ליקוטי חבר בן חיים י תמו

קאמר וולד נרבעת אסורה היא וולדא נרבטה אע"כ לי"ב לחומרא דאפי' בנרבעה ולבסוף עברה לרבא פסול ולר"נ היכי דלא אשתני פלוגתא דר"א ורבנן. ופסק הרמב"ם כלי"ק וכ' הר"י קורקוס משום דביזוי מלתא דרבנן והלך אחרי המיקל וכ' עוד משום דרבא עכ"פ ס"ל דבזוז"ג פליגי והרי ללי"ב לרבא היכא דאמרי' ביזוי מלתא דהיינו נרבעה כשהיא מוקדשין לכ"ע פסולה וצ"ע

תוס' ד"ה למ"ד וי"ל דוודאי טריפות לכאורה לפי מ"ש פי' רש"י בלי"ק הכא מאוירא קרבי בלא"ה ל"ק דבנרבע שייך לומר היא וולדה נרבעה אבל בנטרפה בבהמה לא אמרי' היא וולדה נטרפה. אא"כ המק' היה יכול להק' רבא אדרבא ואמנם המתין עד לבתר ד' ר"ה

עיי' בחולין דף נ"ח ע"א רש"י ד"ה א"ה אדמפלגי דייק רש"י דקו' הש"ס קאי אתי' הש"ס דספנא מארעא אבל בלא"ה אדאמימר ל"ק לי' דס"ל לאמימר לחלק בין ביצה לוולד כדמחלקי' בתמורה אבל השתא דמשני לי' דבחד גורם כ"ע מודו א"כ משמע דלא מחלקי' בין ביצה לוולד א"כ שפיר פריך א"ה וכו'

סליק מסכת תמורה בעזר הבורא המציא טוב בתורה הטהורה. מילי דאגדתא לסיומא דמס' הנ"ל בבית הקצין מו"ה ליב שפיטצער יחי' בעיר נייאהייזעל יע"א. מתני' שלהי תמורה הנקברין לא ישרפו ר"י אומר אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף הנקברין רשאי א"ל אין מותר לשנות ובגמ' מ"ט משום דנקברין אפרן אסור ונשרפין אפרן מותר ונ' בהא פליגי ר"י ורבנן ר"י ס"ל דטעמא דנשרפין אפרן מותר משום דנשתנה ואזיל לי' איסורא וא"כ ה"ה בנקברין ורבנן ס"ל דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו וטעמי' דר"י דאלת"ה משהצית בו את האור ג"כ יהא מותר וכ"ת הכי נמי א"כ קרא בתרומה טמאה ל"ל הרי מצותה בשריפה דכל שבקדש פסול באש תשרוף אלא ש"מ דבשינוי תליא מלתא ואמנם דעת רבנן דכיון דאין המצוה בשריפה אפי' שינוי לא מפקיע מאי' הנאה ויש להביא קצת ראיה לדברי' דאמרה תורה ואם המר ימירנו אפי' טוב דהיינו בבעל מום שהוא רע אינו יוצא הבעל מום מידי הקדש אף דבעל מום עומד ליפדות כיון דעד"ז לא התירה התורה אינו יוצא מידי הקדש וה"נ דכוותי' וז"נ מל' המשנה הכל ממירין ותמורתן תמורה אפי' המיר בבעל מום חל הקדושה אבעל מום אבל לא תאמר דדווקא בכה"ג אינו רשאי להמיר אבל בעל מום בתם מותר להמיר לא היא כ"א כה"ג אינו רשאי אחר שחל הקדושה על הבעל מום והטעם משום דסופג ארבעים והנה מצינו כמה חמור דבור רע לפני המקום עד שאמרו רז"ל מה תקנתו של אדם בעו''הז יעשה עצמו כאלם שנאמר ''האמנם אלם'' יכול אף לד"ת כן ת"ל צדק תדברון נ' הפי' שאדם בקל יכול לטעות בד"ת וא"כ השתיקה יפה גם בד"ת קמ"ל צדק תדברון וסתמא דמלתא דבד"ת העוסק בה לשמה אמר הקב"ה ודלוגו ולגלוגו עלי אהבה כיון לאמתה של תורה צריך סיעתא כמו דהמע"ה שנאמר בו שהלכה כמותו בכל מקום וזה ענין בי"ש ובי"ה וכן בכל דור ודור וזה מאמר דהמע"ה סעפי' שנאתי ר"ל כמו מסעף פוארה פי' לשבור דברי חבירו ואם אפלפל עמהם ותורתך אהבתי סתרי ומגיני אתה שאכוין הל' לאמתה וזה לדרכך יחלתי שלא אכשל ח"ו בהלכה אמן כן יהי רצון

בענין שבות במקום מצוה עירובין ס"ח לסיומא דמסכת עירובין ולשבועות תרמ"ח

נ' דהא דלא מ' לחלק לאביי בין שבות לשבות דשבות דכיון דחזי' דגזרו על שבות דשבות דהרי גוי שהביא מאין במינו במחובר בשביל ישראל אסור לישראל זה שמא יאמר לו ומצינו שהעמידו דברי' במקום מצוה מה לי שבות או שבות דשבות ובאותו שיטה הניחו רב יוסף אלא שאמר לו היכן מצינו שהעמידו דברי' במקום מצוה בשבות שאפי' הגוי אינו עושה מעשה דהבאה בחצר שאינה מעורבת לא מקרי מעשה ועירובי חצירות מקרי שבות ק' דמה"ט התירו אותו ס' חשיכה

והנה שלא הביאו התינוק אצל החמין כבר תירצו תוס' ר"פ ר' אליעזר דמילה ד"ה ר"א אומר אמנם הכא י"ל שבר הוכנו מאתמול האזמל ושאר צרכי מילה בבית התינוק והיו צריכין לטלטלו לבית רבה ומאי אהני להו בתינוק לחודא

תוס' ד"ה הא לא מערבין כל דברי' בדבור זה צריכין ביאור והבנה יתירה דהנה הראי' שהביאו מהזאה ראי' מספקת דקודם מילה מיירי וכתבו עלי' וכן מ' והביאו ראי' מדקאמר אביי הא לא ערבן וסיימו הרי הזריז ה"ז משובח ומאי בעי בזה ונ' דמ' להו דאביי שמייתי מהזאה א"נ מיירי לאחר מילה מ"מ מדנתן רבה להם עצה ואי הוה סכנה הא הנשאל ה"ז מגונה ויעשו מה שיחפוצו א"וו באותו תינוק לא היה סכנה כ"א צערא בעלמא ומ' לי' לאביי דצערא לא עדיף ממצוה ואם במצוה העמידו דברי' ה"ה בצערא אבל התינח כשאמר