ליקוטי חבר בן חיים י תלא

לי' ע"ד שכתב הרמב"ן דהתורה קיצרה בפ' אמור וכ' מלאכת עבוד' ומלאכת או"נ אפיי' ובישול איננה מלאכת עבודה והנה לכאורה הי' נ' דרבה ור"ח בהא פליגי רבה אמר איני לוקה דס' דלמא אתו אורחים ואכלי לה ומו"ל התראת ספק ור"ח לא חייש לה ולא קרי לה התראת ספק אא"כ אכתי יק' גם לרבה היאיך אופי"ן לכתחלה מיו"ט לשבת אלא ש"מ דבהכי פליגי מאחר דקרא בפ' בא סתר נפשי' ברישא כ' כל מלאכה לא יעשה א"כ גם או"נ בכלל והדר כ' אך אשר יאכל לכל נפש וס"ל לר"ח דרישא דקרא עיקר דגם מלאכת אוכל נפש אסרה תורה אלא שהתירה לכל נפש מה שצריכה ורבה ס"ל סיפא עיקר דכ"ז שיוכל הנפש לאכול הימנה התירה תורה ואמנם סמוך לבין השמשות דלא תוכל הנפש לאכול מבעוד יום אותה שעה אמרה תורה כל מלאכה לא יעשה ולאותו פסוק כיון רש"י

וכ' רש"י ומקלעי אורחים שצריכים לאותו פת היום והנה במלת היום נ' דרמז רש"י לד' תוס' דסמוך לבי"הש גם רבה מודה דלוקה אבל במ"ש פת נ' כוונתו ליישב קו' תוס' מהרודה חלת דבש היאיך לוקה לר"א הא אי' לי' הואיל ולזה כ' רש"י דרבה גבי פת וכיו"ב הוא דאמר למלתי' דעל הלחם יחיה האדם אבל לא על הדבש שיהיו האורחים צריכי' לדבש

ועל ב' תירו' התוס' יש לדקדק דר"א כלל שגג בשבת להזיד ביו"ט ולד' תוס' לא דמו כאוכלא לדנא דשגג בשבת אפי' בדבש הראוי לאכילה חייב וביו"ט בהדביש דווקא ולתי' ב' בשבת כל היום חייב וביו"ט רק סמוך לחשיכה וצ"ל דר"א כל חד בדוכתא קאמר שגג בשבת בכל שוגג והזיד ביו"ט היכי דמקרי מזיד כגון דלא שייך הואיל

ולולי ד' תוס' הייתי אומר כיון דר"א חשיב לי' מחובר והוה האי דבש פירות הנושרין ואסורי' באכילה ליומי' ל"ש הואיל ומקלעי אורחין כיון דאסורין לאכול אותו הדבש אף דלא הוה כ"א דרבנן מ"מ כיון דעבריינא דעברי אדרבנן לא שכיחא אין כאן הואיל

והנה כבר כ' במ"הק לדקדק מ"ט הקדים הש"ס לומר ר"ח לית לי' הואיל טרם שגלה טעמו של רבה משום הואיל ונ' דהייתי אומר דר"ח לא אסור כ"א סמוך לחשיכה דאין כאן הואיל אא"כ רבה אפי' סמוך לחשיכה מתיר ומה"ית לזה הקדים הש"ס ר"ח לית לי' הואיל כל היום ובסמוך לחשיכה דל"ש הואיל גם רבה מודה. ויש להבין מד' תוס' דשמעתין וריש ביצה דרבה לטעמי' דיליף מוהכינו את אשר יביאו דאין שבת מכין ליו"ט וק' לי' א"כ איך אופין מיו"ט לשבת אלא ש"מ דגם מיו"ט לחול אינו לוקה דלמא מקלעי אורחים וא"כ אינו אופה מיו"ט לשבת כ"א ליו"ט עצמו דלמא מקלעי אורחים אלא דלחול אסרו רבנן ולשבת לא אסרי וכדי שלא נלמוד מזה לחול התקינו עירוב תבשילין שיאמרו מיו"ט לשבת אסור לבשל בלא עירוב מיו"ט לחול לא כ"ש וכדקאמר רב אשי רפ"ב דביצה. ואמנם ד' תוס' דביצה שכ' ליישב למסקנא לרבה דמותר מיו"ט לשבת ע"פ שכ' וסיימו הלכך ולדידן ג"כ מותר ורש"א ע"ד תוס' אלו מ' דמפ' כרש"ל ר"ל לדידן לא שכיחא אורחים ודחה במהר"ם ליב לובלין דבריו וד' מהר"ם לובלין מגומגמי' ונ' פי' ד' תוס' עפ"י ד' מהר"ם עם הוספה קצת דמאחר דדרש"י כרבה והכינו ע"כ לית לן דר"ח וא"כ היאיך אנו אופי"ן מיו"ט וכ"ת מטעם הואיל הנה ר"ח ורבה נחלקו בפ' תמיד נשחט דר"ח ס"ל לחומרא אמרי' הואיל לקולא לא אמרי' הואיל ורבה לא מפליג כ"א במחוסר מעשה תליא מלתא עיי"ש וד' תוס' דלרמי בר חמי קיי"ל כרבה אפי' לקולא מדר"א דמתיר לאפות ביו"ט אבל לרב פפא קיי"ל כרב חסדא דלחומרא אמרי' עובר בבל יראה כר"א ואפייה דלקולא לא אצטריך הואיל משום דכל חדא חזיא לי' ומ' לתוס' דכרב פפא דהוא בתרא קיי"ל וק' להו א"כ למאי דאות לן הכנה דרבה היאיך אופין ותי' דאנן דווקא במידי דלא הוה בעולם דרשי' להכנה

א"ל משום עירובי תבשילין נ' דר"ח מעיקרא זאת היתה כוונתו מדמהני עירובי תבשילין ע"כ צרכי שבת נעשין ביו"ט ורבה לא הבין והק' ור"ח ביאר שוב כוונתו

והנה לא אמר רבה לעבור על ל"ת מלאכה דגם הוא מודה דלולי דכ' רחמנא הייתי אומר נעשי' ביו"ט דאל"כ והכינו ל"ל אלא דרבה דרש מוהכינו דאין צרכי שבת נעשי' ביו"ט והיינו דקאמר אי' דאוריי' ור"ח לא דרש והכינו וממילא צרכי שבת נעשין ביו"ט ועד"ז שביאר רש"י והנה מה שהק' הש"ס בביצה על עירוב תבשילין מ"המ אף דבין לר"ח בין לרבה מדאוריי' שרי ורבנן הוא דגזר קו' הש"ס היתה מ"המ למעבד היכר זה ליעבדו היכירא אחרינא וקאמר כל חד טעמי' עד דאסוקי רב אשי שיאמרו אין אופין בלא עירוב מיו"ט לשבת ק"ו מיו"ט לחול

הא דר"ח ורבה דר"א ור"י היא יל"ד אמאי לא קאמר דר"א ובן בתירה בשלמא אי האי הואיל דפליגי ביה ר"א ור"י הואיל אי בעי מתשל בכלל וא"כ ר"י הוא דלית לי' הואיל אי בעי מתשל דקאמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו אבל בן בתירה דקאמר תטיל