ליקוטי חבר בן חיים י שעח

ל"ש אונס ומה"ט חייב ועדן לא ידענו באיזו אופן הוא חייב ופרושי מפ' היכי

מתני' נתן לחרש שידה וכו' י"ל דלהכי נקט כה"ג לומר ל"מ בבגד וכיו"ב דאם האומן סותרו וחוזר ומתקנו עכ"פ אינו דומה שוב לבגד חדש וע"כ צריך לשלם לו אפי' בשדה תיבה ומגדל דאין קפידא כ"כ אעפי"כ צריך לשלם דמים ואינו יכול לומר אסתור אותו ואתקנו

תוס' ד"ה הב"ע יש לתרץ דשמואל ה"ק מתני' בין לאחר נפילה ומטעם אומן קונה בין בשעת נפילה ומיירי שנתן לו גם הסמנים

תוס' ד"ה דאגרא לביטשא תימא דמ"מ קבלן הוא נ' פשט ד' רש"י עד"ז ולא קבלן הוא ר"ל שאינו קבלן לענין שיקנה השבח

גמ' ר"מ סבר י"לד לפמ"ש הרשב"א דכולא מלתא דאומן קונה הוא לענין שאינו חייב על הקלקול אבל אם רוצה לעכבו לעצמו אינו יכול וא"כ האיך יכול לקדשה בשלה אפי' תימא דאומן קונה בשבח כלי

גמ' במלוה ופרוטה פליגי עיין רש"א כוונתו דבאמת נופך שוה הרבה אלא משום בעלמא נקט הכי. אבל יש להק' בשלמא אם נותן לה פרוטה לבר ממלוה ידעה שפיר ע"י נתינת הפרוטה דבמלוה ל"ש קידושין אבל בנופך זה תדע דבנופך מקדשה דלמא סברא במלוה דהיינו שכירות הוא מקדשה

גמ' אבל בשכר צריך הסבר כיון דמזיק קרית מה לי בשכר מה לי בחנם, ונ' דהאומן טוען דאינו מזיק כ"א דהבהמה ע"י שפרכסה קלקלה השחיטה ואמנם מאחרי ששכיח זה שהבהמ' מפרכסת כמ"ש רש"י ומאחר שנוטל שכר הו"ל לאסוקי אדעתא ולהשמר שלא תפרכס משא"כ בחנם. והא דלא נקט בשמואל פושע לחוד דס"ד אומן הוא דמקרי פושע לפי שהוא אומן אבל הדיוט מ"מ סטיר קמ"ל דמאחר דהוא הדיוט מזיק הוה

בשכר בין אומן בין הדיוט חייב אף די"ל גם בשכר הוה אונס, מ"מ חייב מדינא דמתני' כל האומנין שקלקלו חייבין ודנקט הדיוט דפשיטא י"ל דס"ד הדיוט בשכר עדיף דה"ז אומר לבע"הב ע"י שבאת לביתי והבאת לי שכר אמרתי א"כ וודאי אומן אני קמ"ל דעכ"פ חייב דהרי גם אומן חייב

גמ' כאומר שחוט לי מכאן ר"ל דהא דלא שחטו בעצמו ובא לו אצל זה משום דהוא אינו יודע לשחוט עפ"י ד"ת ולתכלית זו בא אצלו ומאחר שקלקל שחיטתו נעשה כאומר לו. והא דלא פי' שמואל כן לרב חמ' דרב חמא דגברא רבא הוה הבין הרמז בעצמו אבל לההוא מרבנן דלא השיג. כזאת הוצרך לפרש

גמ' הא ר"מ לצבוע לי אדום הא דלא אסיק המק' התי' שאני התם דקלאו בידים דמ' לי' אפילו אם ע"י הבשול נעשה שחור אדום או אפכא מיירי

תוס' ד"ה מנעך הו"ל לאסוקי אדעתא היינו משום דאתרא דרב הוה דלא פסק כרמב"י בשאר שבעות

רש"י ד"ה צבעו כעור מזיק בכוונה בא ליישב קו' הרא"ה אמאי לא הוה כאן כעור כ"א בצבעו בכלבו סוע"ז כתב רש"י דבעי מזיק בכוונה ואי לאו דהוה כלבוס הרי בעצמו בא הצבע כעור. והתימה על הרמב' דנקט כעור בצבע עם כעור בכסא בחדא מחתא ולא הביא ההוא דכלבוס ונו"כ לא עמדו על זה

רש"י נותן לו היציאה ובפ' הבית והעליה פי' רש"י ע"ד שפירש הרא"ה דשכירות יום היא בכלל יציאה נ' דבשמעתין מ' דמיירי שהאומן נותן הסמני' וא"ש לשון יציאה ולקמן מפ' רש"י בגוונא דבעל הצמר נותן הסמני' וא"כ היציאה היינו השכירות

ק"א ע"א יש שבח פי' הא דלא קאמר חזותא מלתא כמ"ש רש"י משום דלאו בכל התורה מבעי' לי' כ"א לענין גזילה וכיו"ב

ע"ב בכלים דהוה מעיקרא וכ"ת פשיטא דטמאי' ר"ל שלא הביאו לבית רביעית בב"א כ"א בזה אחר זה וס"ד דעד שנשלם רביעית כבר נבלע ממנו ולא היה רביעית קמ"ל

תוס' ד"ה רבא רמי י"ל דרבא ה"ק מאחר דמערלה אין ראיה א"כ תידוק מהא דתנן אפכא דחזותא לאו מלתא: (ש תוס' ד"ה ולדמיהן עיי' רש"י נ' דברי תוס' דלאכילה לאו דווקא כ"א כל שהנאתו וביעורו שוה אכילה קרי ליה וכ"ז למסקנא אבל בס"ד דלא ידע מהא עדן שפיר קשה ליה

רש"י ד"ה ואי בעא הך סתמא וודאי עיקר נ' דבא ליישב קו' התו"ח אמאי לא קאמר רב יוסף הא מלתא דתנן לה גבי הל' פסיקתא ולזה כתב רש"י דאי הוה סתם ואח"כ מחלקות לא מהני מה ששנאה גבי הל' פסוקות אבל מאחר דמס' לן אי הוה סתם ואח"כ מחלקת או מחלקת ואחר כך סתם אמרי' דוודאי מחלקת ואח"כ סתם הוא כדשנאה גבי הל' פסוקות

ליקח לו חטין נ' דאכפל תנא מזה ראיה לר"א דחטין סתמא לאכילה קאי ושעורי' שהוא מאכל בהמה סתמא לסחורה ואי תנן ליקח חטין ולקח ולקח שעורין