ליקוטי חבר בן חיים י שסד

כוונתם לכאורה ק' עלי' דשמואל מ"ט חייב אחבט' הרי קרקע עולם הזיקה ה אלא שקראו הכ' בעל הבור ונתנן ברשותו ודלמא היינו דווקא אם הבור לבד גורם משא"כ הכא דגם קול הכריי' גורם וע"ז תי' כיון שנעש' ע"י הכריי' בעל הבור לעולם חייב

גמ' דאתהפך וא"ת מאן יימר דמהבלא מית דלמא מחבטה אם באת לומר כן האיך חייבה תורה אהבל כלל אלא ש"מ דהבל קרוב להזיק

ע"ב איבעי' לי' לרבא נ' דהא דלמסקנא לא ילפי' שור מבור לענין פסולי המקדשין משום דא"כ יק' קו' תוס' רעהו ל"ל ובס"ד אמרי' כד' רש"א דרעהו מבעי ולא נכרי ואמנם מאחר דלמסקנא אית לו קרא דויתר גוים לנכרי יקשה רעהו ל"ל אלא ע"כ דווקא הקדש ממעטי' ולא פסולי המוקדשין

שור וכלים חמור וכליו נרא' דחמור נקט משום דהוה עיקר דרשא ולא כלים ואי לא נקט אלא חמור סד"א דכלים דחמור שהם רכים לא שייך בהו הבלא ומה"ט פטרי' קרא אבל כלים דשור שייך בהו הבלא טפי קמ"ל דל"ש

נ"ד ע"ב מבעי' לי' לחלק יש להסביר דס"ד בחד פטר רחמנא דלמא מחבטא מיית ולא מהבלא ואהבלא דווקא חייב אבל אי נפלו שנים וא"כ השני ל"ש בי' חבטה וע"כ מהבלא מית הוא דחייב קמ"ל או דבחד ג"כ חייב דתליא טפי בהבלא מתבטא

רש"י מ"ה לכתוב חד פרט בסו"הד לכאורה עדיפא הו"ל לאקשויי כיון דאצטריך חד פרט למעוטי אדם שוב לא הוי תרי פרטי ולמעט עופות

תוס' ד"ה הו"א קרוב ע' רש"א והניח ד' תוס' בתימא ונ' דאדרבא היינו קו' תוס' ל"ל דכ' רחמנא תרי פרטי הרי מגזי"ש דשבת ילפי' הכל וידעי' ג"כ ולא אדם ולא כלים וע"ז תי' דחד פרט ע"כ אצטריך לגזי"ש גופא והוה דרשי' כלל ופרט וכלל וגזי"ש לשאר מילי ולא לבור אתיא ושפיר אצטרי' תרי פרטי ואולי גם ד' רש"י בחומש יש ליישב דלבתר דכ' קרא תרי מיעוטי שוב ילפי' שור שור משבת

גמ' אמרי' בחדתי הק' תלמיד א' א"כ למה אמרי' מתני' דלא כר"י דלמא מתני' בעתיקי ונ' דא"כ לא הו"ל לתנא למתני שיר וכלים חמור וכלי' אלא ש"מ לאורועי דבכל כלים איירי בין חדתי בין עתיקי

מבעי' לי' לכדרבא י"לד אמאי לא משני כדלעיל דממילא נפקא ואדרבא הכי פשיט טפי ונרא' דפסולי המוקדשין בבהמה מיירי קרא ואיך נלמוד שוב עופות ג"כ מהאי קרא גופי' ונרא' דמה"ט הציע רש"י שוב כאן תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב למימר' דבבהמ' מיירי קרא דפסולי המוקדשין

רש"י ד"ה בן או בת נר' דיל''ד מאחר דעיקר דרשא דאדם ולא כלום קאי אעבד ואמה הואיל ויש להם הו"ל לתנא לאקדומי לעבד ואמה אלא משום דס"ד הא דאמרה תורה עבד ולא אמה היינו משום דאדם פיקח הוא אבל בקטנים גם באדם חייב קמ"ל בן ובת קטנים ג"כ פטור וכ"ת מנ"ל אמרי מאחר דמשור ילפי' ולא אדם ובשור התנן במתני' כאן דבחרש ש"וק מיירי וע"כ דומיא דהכי ולא אדם

אמנם מה שסיים רש"י חמור ולא כלים נ' כוונתו ניחא דדווקא בבן ובת מועט הכ' אבל בעבד ואמה לא דמרבי' להו מכל שיש לו בעלים ע"ז כ' רש"י דהרי ממעטי' חמור ולא כלים דהיינו שיש להם בעלים וה"ה אדם אף שיש לו בעלים

רש"י ד"ה הא של פקח היכי פטרי' קרא פי' אף דיש סברא דאם הבעלים פקחי' היה להם לשמרו מ"מ היכן פטרי' קרא

גמ' לא מבעי' קאמר פי' ל"מ פקח דלא פשעו הבעלי' שהניחוהו ללכת ברחובות וודאי בעל הבור חייב אפי' שור שהוא חרש דהבעלים פשעו ובעל הבור פטור קמ"ל

ע"ב מין בן דעת פי' ואי באדם מיירי שפיר כל אדם הוה מין בן דעת אבל בשור ל"ש ל' מין בן דעת

גמ' פקח פטור ואכתי יקשה היכן פטרי' קרא ותי' מדדרשי' שור ולא אדם ולפיקח לא אצטריך קרא דפושע הוא וע"כ לאינו פיקח ודומי' דהכא חייבה תורה בתור אינו פוקח דווקא

רש"י ד"ה שור חרש כוונתו דברישא דבריית' לאו או קתני אבל בסיפא בהדדי שייכא פיקח ומהלך ביום

רש"י ד"ה להפרשת הר סיני כוונת דבריו דעיקר רבות' דהפרשת הר סיני הוה חיה ועוף דבהמה בפי' כ' וחיה ועוף מרבי' אלא דרשי' כ' דגם חיה מאם מרבי' ובגמרא לקמן דחי' בכלל בהמה ואולי יק' לרש"י למאי נ"מ היה קודם מ"ת חיה בכלל בהמה א"וו לישנא ל"ד ואאם סמך ומ"מ נ' דרש"י בא ליישב דקדוק עצום במשנתינו למאי נ"מ תנן להפרשת הר סיני מאי דהוה הוה וכן מק' הש"ס ביומא כיצד מלבישן מאי דהוה הוה אמנם כלפי דמרבים מכל בהמתך אפי' עופות ודבר זה ק' לאומרו התורה אמרה בהמתך ונרבי מכל עופות וע"ז מייתי הפרשת הר סיני דכ' ג"כ אם בהמה ומ"מ מרבים מאם עופות: