ליקוטי חבר בן חיים י שסב

כ' תורה הרי קראו מיעוטי שור ולא אדם והמת יהיה לו למימר אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ומאי ריבה ריבה אדם לנזיקין

ה"ק כיצד משלם נ' דה"פ דמתני' תני כיצד משלם ומפ' תרי מילי חדא דמי וולדות ואידך שבח וולדות

היתה שפחה ונשתחררה ע' רש"י ותוס' לעיל מ"ב הביאו פי' אחר בשם ריבא ואמנם תי' זה אינה עולה כ"א לר"ח דס"ל אין להבעל פטור אבל לרבה זכתה איהו בדמי וולדות וכ"פ הרמב"ם

ומה"ט אף כי גם רש"י רמז לד' ריבא לעיל לא פי' כן במתני' משום דר"ח

ויע"ל דמתני' לדיוקא אתא ולאשמעי' דיוקא נשתחררה הא לא נשתחררה משלם לאדון וכדר"פ אחמרא מעברתא אזקוניך ואמנם לכאורה היינו דווקא לרבה אבל לר"ח דבלית לה בעל פטור ל"ש כאן דר"ה

ועד"ז י"ל שוב קו' רש"א ע"ד תוס' ע"ט לא קאמר ר"פ דבעי' בעל דה"פ ד' תוס' בבור כ' רחמנ' שור ולא אדם וכל אדם בכלל אבל בשור דילפי' מאנשי' ולא שוורי' א"כ לא מיעוט רחמנא כ"א היכא דחייב באנשים אבל בשפחה באנשים פטור וא"כ לית לן מיעוט לשוורי' וממילא משלם משום חמרא מעברתא אזקינד

ודע דבד' הריב"א מיושבי' שני קו' האחרות שהק' רש"י כאן למה לא תנן שנשאת לגר ולמה לא נקט בת ישראל דתתני' בפנויה באמת ג"כ מיירי הן שפחה מעוברת שנשתחררה הן נכרי' מעוברת שנתגייר' ובבת ישראל כה"ג דמי וילדות לבועל כדאמרי' לעיל מ"ב אפי' בא עלי' בזנות ומ"מ לא תק' קו' תוס' לעיל ד' סוגי' הגמ' מוכח דמתני' בנשאת לגר דל"ק רובא דמתני' רק בפנויה מיירי דא"כ הו"ל למתני שפחה מעוברת כ"א בהא דתנן היתה שפחה רמז אפנויה אבל מדלא תנן שפחה מעוברת ש"מ דגם בנשואה מיירי ובנשאת לגר

תוס' ד"ה אטי ממתני' ל"ק להו דלמא מיירי בחבל בחיי הבעל דזכה בה הבעל וזוכין היורשין שפיר אבל ר"ח דמוקי לבריא במת הבעל שפיר ק' לתוס' א"כ במאי זכו יורשין

ע"ב לצור ולצור וכ' בהג"א דאבעין לא אפשיטא ותמה הלח"מ על הרמב' שפסק דחזרה בשטרות לצור ותימא לתמיהתו כיון דמוחזק בהם מספיקא לא מפקי' מני'

תוס' ד"ה ברה"י אותה בל' נקבה ר"ל שכ' פי הבור לתוכה ל' נקבה והו"ל למימר לתוכו ר"ל לשל חבירו

על עסקי כריי' צריך ביאור אכתי היכי מתרצא קו' אם על פתיחה חייב על כרייה לא כ"ש ונ' דה"פ דפתיחה ע"כ מיירי ברשות אחר דאי ברשותו היינו כורה לא סגי לי' בכסוי ע' רש"א ונ' דמאחר דעיקר חיוב על שלא כסה א"כ כרה ולא כסה בכלל וא"צ ק"ו וס"ד דק"ו אתא לכרה ולא כסה כראוי

ד"ה חפר ולא מסר יל"ד פשיט' ונ' דבאמת חפרו לצורך רבים אלא שרצה שיקרא שמו על הבור להזכירו לטובה וקמ"ל דחייב והיינו דאמרי על נחוניא חופר שיחין קיים זה הל' זו שלא חשש שיקרא שמו על בורו אלא שמד' הרמב"ם מ' קצת דבחפר לרבים סגי וצ"ע

נ' ע"א תוס' ד"ה שנצטער אולי בנו עדן קטן הוה ונתפס בעון אביו אף כי היה עון קל ובתו כבר היתה גדולה וזכות אביו עומד לה אבל לא חובו

פי' רש"י זכר של רחלי' היינו אילו של יצחק ואפשר דביצחק כ' בא מבוא באר לחי רואי שהיה יצחק מתאמץ ומשגיח לקיים הבאר במדבר לעוברי' ושבים עמד לבת הצדיק הזה שאחז במדה זו ג"כ זכותו של יצחק וא"ש הא דכ' והוא יושב בארץ הנגב כלומר בארץ יבש ומנוגב

ע"ב מתני' ואם הוזק בו חייב הנה דרשי' שור ולא אדם למיתה דווקא ולא לנזקין חמור ולא כלים אפי' לנזקין ומ"ש הכא דמדמי' לאדם לחומרא נדמה לכלי' לקולא ואמנם למ"ש רש"י דכלים ה"ט דשבורתן זו הוא מיתתן א"ש דכלי' שאני דל"ש ניזקין

אמנם בלא"ה ל"ק דהכא בעי' י' טפחי' משום מיתה דווקא אבל לנזקין אין חילוק

רש"י ד"ה קרקע עולם ואינו שלו וצ"ל דרב לטעמי' דס"ל בור ברה"י פטור דאי גם ברה"י א"כ לא הוה קרקע שלו. וגלל כן אמר ר"ח לקמן דמודה רב בבורו

וראיתי ברש"א דברי' תמוהי' שכ' דאי איכא חבטה בפחות מי' דלמא גם רב מודה לניזקין יש חבטה כיון דטעמא דרב משום קרקע עולם מה לי ניזקין מה לי מיתה. ופשט ד' התוס' נ' דר"ל דאף דכבר תי' הש"ס למעלה מ"מ דוחק הוא לחלק בהבלא ומסתבר יותר כשמואל דטעמי' משום חבטה

נ"א תוס' ד"ה בור של ב' שותפין י"ל לד' רש"י דא"כ היכא דהפקיר א' חלק בורו ולא השני רק המפקי' חייב ואמאי תנן סתמא השני חייב: