ליקוטי חבר בן חיים י שנ

רש"י ופגעו זה בזה ר"ל דברישא מיירי שבאו נגד זה ובסיפא מיירי שהלכו זה אחר זה

רש"י של שניהם רשות להלך נ' כוונתו דמתני' במקום שהיה אפשר לשנים להלך זה כנגד זה אבל אם היה מבוי קצר שלא היה אפשר לשניהם להלך מי שבא לבסוף חייב

ויע"ל דנ"מ ביו"ט דחביות מותר במשא לצורך יו"ט וקורה של בנין אסור במשא דעד"ז מקרי בעל הקורה אין לו רשות להלך

ל"ב ע"א בעי' מני' רבה בר נתן י"ל דרבה בר נתן בטרוד טרדא דמצוה מבעי לי' אי מ"מ אמרי' דאיבעי לי' לעייני והש"ס פשיט לי' מכ"ש מה במתני' פטור דלא הוה מצוה הכא לא כ"ש ורבא דחה באמת דבמתני' ע"כ הטעם משום דתרוויי' כהדדי נינהו וא"כ במקום מצוה עדן תיבעי ולא כדמ' מכל הפוסקים דהאבעי' נפשטא והא דלא פשיט מרץ כמ"ש דהתם הריצה בעצמה המצוה אלא מר"י פוטר בנ"א הו"ל למפשט ואמנם רבא פ"ב דשבת דייק באמת מדר"י פוטר בנ"ח דנ"ח מצוה להניחה למטה מי' טפחים וא"כ י"ל הא דרבה גופא איבעי לי' א"נ אי ת"ק פליג אדר"י בנ"ח ועכ"פ מיושב בזה קו' התו"ח לעיל מאחר דלר"י ברשות ב"ד לחוד ג"כ פטור למה נקט ר"י בנ"ח בבריי' רשות מצוה דר"ל דמצוה להניחה למטה מי' וא"כ ברשות קעביד ולא איבעי' לי' לעיונו

מה שהק' רש"א דלפי ד' תוס' דגם סיפא מיירי שנושא הקורה כשלדא א"כ מאי ראי' מייתי ממתני' לדר"ל י"ל דדווק' למסקנ' הוא דכ' תוס' כן אבל למאי דבעי לאתויי ראיה מסיפה טעמא דר"ל משום דכל המשנה ובא אחר ושינה פטור לא מפרשינן סיפא דמתני' בשלדא

ע"ב תוס' ד"ה זה שלדעת בסו"ד הק' רש"א א"כ מאי כ"ש דקאמר לקמן ופי' רש"א כיון דחזיי' מאחר דמיירי בלא ראהו ואפשר דלד' תוס' הכ"ש היא משום דלא המציא עצמו משא"כ לקמן

דטעי דיינא צ"ע א"כ השלוח אנוס הוא דלא עלי' רמיא והדיין הרי לא עשה מעשה ומי גולה

גמ' איבעי לי' לאסוקו לכאורה משום דראה דאמדו אותו וע"כ טפי מדאמדו לי' וודאי מיית ואמנם מאחר דאומדין במכות הראויות להשתלש וא"כ עכ"פ פוחתין לו שליש מכות והוה סבר השליח ב"ד דשלשה אינו יכול ליסבול אבל א' סובל א''וו דבלא"ה הו"ל לאסוקי אדעתא דלמא לא סביל יותר

דסותר את כותלו נ' כוונת התרצן דסותרו לצידי ר"הר דלא שכיחי אינשי כ"כ והאבן ניתז למרחוק ומ"מ מק' דהו"ל לעיונו

ל"ג ע"א רש"י ד"ה בביתא ולא בשוקא מבואר דרשי' לא גריס במתא כ"א בשוקא והתוס' הגיהו דאי גרסי' במתא צריך לגרוס לא שכיח במתא ולא בביתא ומאן דגריס בביתא גריס בשוקא

ואמר אין לפום פשטא הומ"ל דקרי אבבא אי אית לי' רשותא למיעל ואמר בע"הב אין ופליגו אי אין לא מ' והיינו קום בדוכתא אי אין הן מ' ופי' תא עיל אבל הרמב' הביא ואמר הן וע"כ ה"פ דקרא אבבא שמא דבע"הב והבע"הב השיב הן ומס' אי השיב דייזיל לגבי' או דייזיל הפועל לגבי דבע"הב

והנה הרא"ש תמה למה לא הביא הרי"ף הך בריי' ותימא לתמיהתו דהרי הך בריי' לענין כופר מיירי ומאחר דאין כופר אלא במועדין ואין דין מועד בז"הז הואיל ולית לן ב"ד סמוכין ונ' דמשו"ה שוגה הרא"ש ל' הבריי' ושביק מת למימרא דלדידן לענין נזק דייני'

תוס' ד"ה שני שוורי' הגה יישבו תוס' רישא למה צריכא אבל לאידך בבות לא פירשו וי"ל דשני' מועדין אצטריך ס"ד דדווקא במת השור אמרה תורה והמת יהיה לו פחת נבילה דניזק שהיה יכול למוכרה מיד אבל פחת נזק שבא מכח החבלה ס"ד דמזיק הוה קמ"ל דאזלינן בשר שעת חבלה

א' תם וא' מועד אצטריך ס"ד דכיון דתם מגופו משלם ומועד מעליי' לא חשבי' חד בהדי חברי' וכן שני אנשים אצטריך ס"ד דנחשוב כל הה' דברים כהדדי ואח"כ נחשוב מותר קמ"ל דנזק בפ"ע חשבי'

וכ' רש"י אבבא דתם במועד כלומר וכו' ועיי בראש פי' ד' רש"י ויע"ל כוונת ד' רש"י דאף שהתם אבד הבעלי' משלמים מן המועד רק המגיע למותר

רש"י הוחלט השור ולקמן מפ' מאי ביניי' מ' לי' לרש"י דלא בעי הש"ס למימר דהא גופא איכא ביניי' אם הוטלט השור דמה לי גובה ממון דמי השור או השור ולולי ד' רש"י י"ל מאחר דר"ע ור"י בקרא פליגי והאי קרא מיירי בשור שוה מאתים דלא שייך הוחלט השור וא"כ מאי ביניי'

תוס' ד"ה הקדישו עיי' תו"ח שהק' אי במכירה אינו מכור למה הקדישו אינו קדוש ג"כ וצ"ע במכירה אינו מכיר משום דאית לי' קלא ולא שייך תקנת השוק משא"כ בהקדש ונ' דהתו"ח רמז לזה וע"כ כ' ודוחק לחלק בין מכירה להקדש

ואמנם מה שהק' עוד לר"י ל"ל משום דר' אבהו