ליקוטי חבר בן חיים י שיא

הוה ור"י ס"ל בני המדינה נהגו כן מעצמן ולא מדינא דמלכותא

רשב"ם ד"ה באגי מטמרי שבו טמונות ולא כפי' התוס' דבעלי' מטמרי וא"כ לפי' רשב"ם ל"ק קו' תוס' דהכא מעולם לא נפרע טסקא מאותן שדות ולא זכו בהם הבעלים משא"כ בההיא דגיטין דע"י שהלכו להם הבעלים פרעי בכל עת הטהקא

בענין דינא דמלכותא

דינא דמלכותא ע' רשב"ם כוונתו דלא כהנ"י דהוה כלל ופרט דא"כ לא היו תלתא מילי כ"א קמיית' לענין קטלי דיקלא אתמר ואשמעי' ג' ענינים חדא מה דהוה לצורך מלכותא לא מקרי גזילה כגון קטלי דיקלא ועבדי גישרא והשני דאפי' מה דלא הוה לצורך מלכות' כגון עניני חזקה ג"כ דינא דמלכות' והג' דינא דמלכות' עדיף משאר הלואה דבשאר הלואה אמרי' שומא הדרא והכי לא אמרי' והטעם נרא' משום דמכח נכרי קאתי

אפי' טסקא נמי ואמימר מ' לי' דעכ"פ מקיים ירושת בנו הבכור במטלטלין ורב אשי ק' לי' משום דכ' בכל אתר ימצא לו ובעי' לקיומא בכולהו נכסי: בענין נכסי הגר

מפסיקין בנכסי הגר ע' רשב"ם בא ליישב למה חזר ושנאה כאן וקאמר דמשום חצר ויע"ל דלדיוקא אתי דלענין פאה וטומאה לא. וכ' הרשב"ם דמשו"ה בנכסי הגר הוה הפסק משום דדיו במכוש א' כל השדה וכו' וצריך ביאר א''כ ע"כ ר"י כרב ואמאי שתק הש"ס מזה ותו דתינח אי קנה במכוש הא אי קנה בנעל גדר ופרץ הרי בהדי' תנן דסגי בכ"ש ונ' דהתם לא אצטריך טעמא דפשיטא דהוה הפסק מאחר דאין נעילה באותו גדר ופרצה זאת מועיל לאידך שדה משא"כ במכוש מאחר דקנה במכוש א' שדה גדולה מאי מפסי' לן חצר לזה כ' רשב"ם דהרי באמת אפי' בשדה אחד פליגי

תוס' ד"ה דרך היחיד ואין להק' כוונת דברי' דעכ"פ חד מיותר הי' מיניי' דאמרת דמסתבר יותר ולתי' התוס' תו א"צ לפי' לעיל דנקט דרך הרבי' ושביל הרבים כ"א מה"ט דמסקי התוס' השתא

ר"א מטהר ע' רשב"ם ונ' דמשו"ה חשיב לי' ר"א ס"ס ולא אמרי' שם אונס חד היא דיוכל להיות שהשד' החיצונה אינה נזרעת והו"ל ר"הר וס' טהור והשניי' נזרעת והוה ר"הי וטעמא דרבנן משום דאינו יכול להתהפך דאי אמרת ס' נגע או לא נגע כבר ספק זה טמא בר"הר ור"א לית לי' דבעי' יוכל להתהפך

תוס' ד"ה ר"א ופי' רש"י התם ע' רש"א שכתב ויש ליישב כוונתו דהא וודאי אסקי תוס' אדעתיי' דבפולמסא וודאי נכרי' הוה אלא דס' להו לכל היותר מחצה נכרים ומחצה ישראל והוה ס"ס גמור. ואמנם רש"י כ' שם דהוה בפולמסא רוב נכרים וחשיב לרבנן ספיק ספיקא

תוס' ד''ה אבל פיסלא עיי' רש"א ואמנם לדעתי ביאו' ד' תוס' כך דבפיסלא יש בגיטין בי לשונות ל' א' רחב ד' אמות ובוודאי הוה כרמלית וא"כ היינו כרמלית ובל' ב' אינו רחב ד"א אבל גבוה י' ואמנם בוודאי הוה רחב ד' טפחים וא"כ הו"ל ר"הר אע"כ דהכא מיירי בפסלא רחב ד' טפח וגבוה ג' והו"ל שוב כרמלית

ומ"ש רש"א בגיטין ע"ד רשב"ם בשמעתין דאינו גבוה י' לא הוה מקום פטור ברש"י פ"ק דשבת גבי ד' רשיות לשבת וברמב"ם ה' שבת מבואר דבגבוה ג' ואילך אם אינו רחב ד"ט הוה מקום פטור וכד' רש"ל. בגיטין שם

רשב"ם ד"ה אין שם לא רצה לפ' כד' ה"ה דמיירי הכא שקנה בשאר דרכי קניי' דהו"ל לש"ס לפרושי כולי האי. וע' בלח"מ בביאר ד' רשב"ם אלו: תוס' ד"ה כל שהראוהי לפי ד' רשב"ם מיושב קו' תוס' דאף דכ' בפ' מסעי זאת הארץ לגבולותויה מ"מ כ' בפ' עקב כל מקום אשר תדרוך לכם יהי' וסוריא לא הוה א"י כדאי' בספרי משום דכבשה דהע"ה קודם שכבש היבוסי אבל כ"מ שכבשו אחרי כבישת א"י כא"י ואפי' קיני וקניזי וקדמוני אבל מזאת הארץ אשר נשבעתי ידעי' דמאשר נשבעתי דהיינו עשר אומות רק זאת הארץ תוס' ד"ה חייב גם זה ל"ק לד' רשב"ם דבא למעט רק היכא דאפי' כיבוש לא מהני: תוס' ד"ה לאפוקי גם קו' זאת מיושבת דאי לאו לאפוקי הו"ל לאתוי קרא דפ' מסעי וכדלעיל: בענין עידי חזקה שהוזמו רשב"ם במתני' את הכל מבואר מדבריו דאינו משלם הפירות וע' בנ"י מאי הכל דתנן ונ' דהרשבם. מיישב באופן אחר דס"ד יתן לו קרקע בעד קרקע כעין עין תחת עין דכ' בעידי' זוממין קמ"ל דאדרבא עד"ז מי יודע אם קרקע זו שוה כזו ולכך עדיף שישלם דמים ואז משלם את הכל כפי דמי שויה. וטעמא דאין משלם את הפירות ע' בנ"י ונ' כי הרשב"ם נתן טעם דמ"ש דכ' כאשר זמם ולא כאשר עשה ומה ענין זה לכאן אלא דמ' לי' דלענין הקרקע דאינה נגזלת ובכ"מ