ליקוטי חבר בן חיים י שט

בענין אב ובן

רשב"ם במתני' דהוה כאפטרופ' כוונתו לד' רב יוסף דס"ל אפי' חלקו וטעמא מאי משום דנעשו כאפוטרופא. ונ' דמה"ט פליג רבא דק' לי' אי בחלקו ומטעם אפוטרופא א"כ ליתנו הא ברישא ורב יוסף דומיא דאשה בנכסי בעלה ובעל בנכסי אשתו דמיירי בכ' לה דו"ד אין לי וכיו"ב. ורבא עכ"פ לא מיקרא חלקו. ונ' טעמא דרב יוסף דק' לי' בשלמא בבן שייך לא חלקו שסומך על שלחן אבי' אבל באב מאי לא חלקו שייך ונ' דהרשב"ם בא ליישב זה שכ' לפנינו בגמ' שני ענינים א' שאינו סמיך וא' שאין מתעסקין ש"מ דלא חלקו באב שמתעסק בנכסי הבן אבל מד' הרמב' מבואר דלא חלקו באב היינו אם הבן סמוך על שלחנו והו"ל כשתפן וצ"ע

רשב"ם ד"ה עבד ר"פ הג' השמיט כרבא דתרתי ל"ל והש"ס דלא קאמר בקיצור כרבא דלמא רבא לא קאמר כ"א ממתני' לא ידענא ואיהו גופא אולי מס' לי' ור"פ דעבד עובדי' עשיטא לי'

בענין אחין שגננ

רשב"ם א' מן האחי' גדול בא ליישב דהש"ס נקט מבית אבי אמו ולא מאמו משום דמסתמא הנו"נ הוא הגדול ומאמר שהי' לו אם אחרת מסתמא מתה אמו בחיי בעלה ובעלה יורשה

יל"פ פלוגתא דרב ושמואל דקיי"ל בגיטין פ' הנזיקין כאבא שאול דמנוהו ב"ד ישבע ומנוהו אבי יתומי' לא ישבע דאתי לאמנועי ואפוטרופא שסמכו יתומים אצלו כגון ההוא גדול אחין לא נתבאר וס"ל לרב דלא ישבע והלכך לא מהימן ושמואל ס"ל ישבע שלא עכב משלהם כלום וממילא מהימן

תוס' ד"ה ומודה לי בסו"ד ואפשר טעמ' דר"פ מאחר בהאי עובדא דרבא המשאיל הודה כי היתומים מצאו חפץ ומ' זה בתוך ירושת אבא כי הוא לא השאיל להם ומ"מ חייבם רבא וה"נ ל"ש. ואולי הן הן ד' ר"ח שכ' מדקאמר הש"ס קשיא ש"מ דק"ל עכ"פ כשמואל והיינו משום קו' תוס'

רשב"ם ד"ה ראי' בעדים צ"ע הרי בחלוקין בעסה מודה רב והי' נ' דרשב"ם ס"ל דכ' הפוסקי' דעכ"פ צריך לברר כמה קימוץ מעיסתו אם עולה כ"כ כדי שטר זה וזה דלא כד' בית יוסף ס"א ס"ב ש"כ דברי רשב"ם כדברי הפוסקים דאפי' בכ"ד ניחא. ואילו ד' הרשב"ם דרבה פליג אר"ח ור"ח כר"ש ס"ל דבבירור בעלמא סגי ולרבה כיון דבעי' עדי' גם בחלוקי' בעסה צריך לברר וצ"ע

ובענין פלוגתא דרבה ור"ש הי' נ' דר"ש כשמואל ס"ל דטעמ' דרב משום כיון דאיכ' לברורא מבררי וא"כ סגי בזה שהשטר מקויים ורבה פליג טעמא לי' כשמואל כ"א טעמא דרב משום דנכסים בחזקתן וא"כ בעי' עדים דווקא אא"כ ק' לר"ח דפסוק לעיל כשמואל וכאן כרבה

בענין חזקה

כ' רשב"ם במתני' בד"א הני דאין להם חזקה וכו' וק' הרי מסקנת הש"ס דאחזקה דג' שנים קאי ונ' דק' לי' לרשב"ם הך בד"א לעיל במשנה קמא דחזקת הבתי' הו"ל למתני ומה ענינה כאן א"וו דתנא בא לאשמעי' דאפי' כה"ג דמתני' דהיינו אריס וכיו"ב שגם קודם חזקה היו נועים גודרים ופורצי' וס"ד דלגבי הנהו נעל גדר וכו' לא הוה חזקה קמ"ל. ואמנם מהי"ת הוה ס"ד דחזקה היינו ג' שנים נ' דהיינו דחזקה ילפי' בקידושין מוירשתם וישבתם במאי יורשו בישיבה והנה לא יעלה ע"ד דישיבה היינו נעל גדר ומאחר דתנן חזקת הבתים ג' שנים ואם דר בביתו ג' שנים אפי' לא נתן לו מעות קניא בחזקה קמ"ל דהתם מלתא אחריתא וישובה דקרא ל"ד כ"א אפי' נעל וכו'. ומ"מ ס"ד דה"ד במכיר' דעיק' המכירה בכסף וחזקה גומר היא דסגי בנעל וכו' קמ"ל מתנה ועדן ס"ד דירוש' מיהת בעי' ישיבה מה"ט קמ"ל האחין שחלקו ועדן ס"ד דבכל הני הוה ד' אחרת מקנה משא"כ בגר דליכ' ד' אחרת מקנה והיינו כעין וירשתם דלא הוה ג"כ ד' אחרת מקנה קמ"ל דאפי' בגר סגי בנעל וכו'

וכ' הרשב"ם ה"ג חזקה ולא יוכל א' מהם לחזור נרא' כוונתו דלהכי לא תנן דלא הוה ידעי' כ"א שהמוכר אינו יכול לחזור בו אבל הלוקח לא ידענא דאינו יכול לחזור להכי קתנו ה"ג חזקה דקאי אתרוויי'

גמ' חזקה כ' רשב"ם בעדים וצ"ע מנ"ל דלחזקה בעי' עידים כיון דכאן לא מיירי בכפירה והודאה ונר' ד' רשב"ם דוודאי שלא יהי' המוכר יוכל לחזור בו לא בעי עדים אבל הלוקח אם לא ייחד לו עדי' יוכל לומר לא נתכוונתי בנעילה זו להחזיק ואמנם אם ייחד עדים לחזקה זו הרי נודע שנתכווין ליקנות וכן ל' הרשב"ם ע' ותמצא. שלא בפניו לא וכ"ת דשלא בפניו יוכל המוכר לטעון כי מקמי שהחזיק חזר בו הרי הכא לאו בכפיר' והודאה מיירי אלא דקשה הרשב"ם כתב לקמן דלהכי מבעי' שלא בפניו לך חזק דלמא חזר בו המוכר וא"כ