ליקוטי חבר בן חיים י שה

בפרה וטלית מאן דמזבין לזוזי מיצטרך ובלא זוזי לא יהיב

הק' הלח"מ מ"ט בלוקח נקט הרמב' טעם השני נח לו ולא בגזלן ונ' דלמה דמפ' הרמב"ם כהרשב"ם דאנן חיישי' ובגזלן מהי"ת נחוש דהאי מערער עוד קשה מהגזלן משא"כ בלוקח

ועד"ז י"ל דגם הר"ם והרי"ף מודו דבלוקח אנן חיישי' אלא דק' להו דקאמר הש"ס ולוקמא בגזלן דלמא ברייתא לא מיירי בדאי' לי' סהדי להאי ולהאי ועיקר טעמי' משום השני נח לו ובגזלן ל"ש זה וע"ז כ' דמ"מ בידעי' בוודאי זה אי מערער קשה שייך גם בגזלן

תוס' ד"ה ונקמא הנה בש"ס לא אמרינן כן כ"א ברבית וכ"כ הב"י ר"מ לחלק בין רבית לגזילה ותמה ע"ד הטור יו"ד שם שלמד מזה לזה אבל כד דייקת קו' תוס' קאי הכא למ"ד רשות יורש כרשות לוקח ואין חולקין בין גזילה לרבית דגם גזילה קנאו היורש אבל הב"י שם קאי להל' דקיי"ל לאו כרשות לוקח ושפי' הק' הב"י אד' הטור עיי"ש

בענין רבא בר שמואל

תוס' ד"ה אי דאי' לי' ד' תוס' דצריך לשלם אם יקחה המערער אף דכ' לבע"ח אין לך פרעון אלא מזו והרמב"ן בחי' נחלק עליו וס"ל דפטור מלשלם

אמימר אמר הק' הכ"מ אד' הרמב"ם כי היכי דפסק דבדינינו אם הדין עם הגוי חייב המוכר לפצות למה בדינא דמלכותא לא יפצה לו ונ' דהרמב"ם נזהר מזה שכ' בהדיא דמיירי בעידי גוי' והנה גם מדינא דמלכותא בלא עדים לא הוה הגוי מפיק אלא דלדדהו גוים מהימני לעידות אבל מאחר דבדין תורה עידות גוי לאו עידות לא אהני לן להא מלתא דינא דמלכותא דהוה כמפיק בלא עידות: בענין אומן.

תוס' ד"ה המקפיד עיי' רש"י ונ' דבאמת לקוח במגו דנאנסו הוה מגו גרוע דבלקוח יכול להשתמש מאחר שלקחו ובנאנסו צריך לגונזו אבל החזרתי במגו דנאנסו אינו גרוע כ"כ וכן לקוח במגו דהחזרתי אינו גרוע שיכול לומר אח"כ לקחתי ולזה הקשה אביי שיכול לאמר החזרתי וממילא גם לקוח מהימן ובתר דהדר רבה לא הוה לי' מידי להק' גמרא י"ל מה טיבו ר"ל עבד אחר שכבר למד אומנתו וטלית אחר שכבר הכבס על ב"הב להביא ראיה הקש' הנ"י להרמב"ם דשבועה דאוריית' בעי מאי איכא בין רישא לסיפא וי"ל דרישא מיירי בלא עדים ואומן נאמן במגו דלהד"מ ואי ב"הב מביא עדים שמסרה לו ממילא ב"הכ נאמן בשבועה כמו בראה שהביא הנ"י דשלא בזמנו ל"ש טרוד בפועלי' ובסיפא אומן נשבע משום דב"הב טרוד בפועלים. הא דלא הקשה רנב"י מיד קושי' ארבה היינו משום דלמא העדי' לא ידעי' אמאי יהבו לי' וכמ"ש תוס' לעיל ולבת' דמק' רבא וליחזו עדים והיינו דסתמא דמלתא עדים יודעי' הכל א"כ מק' רנב"י שפיר

ד' ה"ה דהנך גאונים שהביא הרמב"ם הוא ד' הרי"ף וא"כ גם בלא ראה הו"ל לאתוי ד' הריף אמנ' הנך גאונים הביאם בהדיא הר"י מיגאש בחי' עיי"ש

ומ"ש הרשב"ם בתחלת הסוגיא וצריך לשלם כוונתו מאחר דאומן קונה בשבח כלי אין עליו כ"א חוב תשלומי' דמי הכלי לא זולת: בענין נתחלפו

כ' הרשב"ם עלה דר"ח בחי' דר"נ וכן הל' נרא' משום דלכאורה ק' הבריי' לפליג באומן גופא ומ"מ הל' כן וקו' יש לתרץ דס"ד בית האבל עדיף מאומן דבאומן וודאי יבא בעל הטלית ליקח שלו דהאומן יודע של מי הוא ואצל מי הוא משא"כ בבית האבל או משתה ב"ס כבר נתיאשו הבעלים ממנו וכי היכי דאיהו לא ידע ה"נ אידך לא ידע קמ"ל דלא אמרי' וזה מדוקדק בל' הברייתא עד שיבא הלה דבשלמא ברישא שפיר נקיט דשתמש עד שיבא הלה אבל בסיפא כיון דאסור מאי עד שיבא הלה דקתני ולמ"ש א"ש דהא גופא קמ"ל דוודאי יבא הלה

וכ' הרמב"ם או של אומן עצמו הוא נ' דבא ליישב בזה קו' הראש הא איכא למיחש שהלוקח יחזור בו וממילא הדר לבעלי' והו"ל שלא אדעת וע"ז ס' הרמב' דאיכא ג"כ שמא של האומן עצמו הוא ומאחר דכ' הרמב' בסמוך דכל הני גזילות רק דרבנן אמרי' ס' דרבנן לקולא

ראה תניא ונ' ד' אביי דבריי' לקודם שנותן היסת אבל השתא דצריך לשבע היסת וכיון דאיכא עדי' דחזי והגבי אלא שאומר אחרונא הוה לא שבקו' לי' לשבע כ"א להראות לעדי' ורבא אולי ס"ל דכל הד"מ ליכא היסת כ"א בהחזרתו ושפיר קאמר ראה תניא

וע' נ"י שנחלק על הרשב"ם בתרתו דהרשב"ם מפ' שצריך לומר בחשאי דאי בפני עידי' כבר הודה והנ"י ס"ל כה"ג לאו הודאה הוה ותו דהרשב"ם מפי'