ליקוטי חבר בן חיים י רפ

בסיפא פטור ס"ד דאפי' כי מייתי ראי' אין לי להכי אצטריך למתני המוציא וכו' למידע דראוי מיהת ליטול ועד"ז נ' לפ' מ"ש רש"י שקיל יכו' וגובה מן התם ר"ל בזה לאפוקי מד' הראב"ד דס"ל תם ומועד הוה מין א' וא"כ ע"כ מתם ומועד באמת ל"ק לי' ועיקר קי' מגדול וקטן ואהא השיב רש"י דלא היא כ"א גם מתם ומועד מק' דאל"כ דבתם ומועד ניחא א"כ אצטריך תנא למתני המוציא ולא פטור משום דבתם ומועד באמת איננו פטור

וכ' רש"י בזה מיד טעמא דרכ"נ ולכאורה לקמן הו"ל לפ' אמנם נ' שכ"כ לרמז דמקו' הש"ס מבואר דלא כהרמ"ה דלהרמ"ה לא מק' הש"ס מידי כמ"ש הראש ואמנם הנ"י וה"ה תי' דסוגיין למ"ד פ"נ ממונא וה"ה הוסיף דר"פ לטעמי' דס"ל ממונא ואמנם בהא לא סגי דאכתי מאי מק' דלמא רב"נ ס"ל כמ"ד פ"נ קנסא ומאי אולמא דר"פ מדר"בנ ואמנם נ' דה"ק ר"פ וע"ד שאמרנו כיון דלדידך לרבותא נקט תנא המוציא ולא נקט פטור ובשלמא אי ממונא ומיירי בלא עדי' א"כ היינו רבותא דשקיל כדאמר מזיק אא"א קנסא ובעדי' מיירי א"כ פשיטא דשקיל ומאי קמ"ל תו אע"כ רחב"א ס"ל פ"נ ממונא

ובזה מתיישב ג"כ קי' הש"ך על הנ"י דתינח ר"פ הא סתמא דש"ס לקמן ג"כ פריך ולמ"ש לרחב"א גם סתמא דש"ס שפיר מק' וכמו שבארנו

ונ' לי להביא עוד ראי' לשטת הרמ"ה דטעמא דר"בל משום משטה דאס"ד משום מחילה א"כ למ"ד דטענו חטין ושעורין והודה בא' פטור ע"כ לית לי' דר"בל דלדידי' מ"ט נימא דמחיל הא שפיר עבד דלא תבעו תרוויי' דהא אם יתבענו חטין לחוד כיון שאין אדם מעיז לכפור הכל וודאי בחטין גופיי' יודה לו מקצת ויהי' חייב שבועה משא"כ אם יטעונו חטין ושעורין יודה לו בא' מהם ויפטר משבועה א"וו דהאי מ"ד לית לי' דר''בנ למ"ד משום מחילה והודאה וא"כ נוקי מתני' כאדמון דס"ל הכי ול"ד למ"ש תוס' דלא בעי לאוקמי מתני' כר"ג התם משום דלית הל' כוותי' מ שא"כ אדמון כיון דלרחב"א קיימי' דס"ל כאדמון אמאי לא נוקי מתני' הכא א"וו טעמא דר"בנ משום משטה ולכ"ע אמר למלתי'

ובד' הרמ"ה יש להבין ד' התוס' דלאחר שכ' דר"ג ג"כ אי' לי' דר"בל כ' סברת ר"בל ומה ענין זה לזה אמנם אם דר"ג באמת לית לי' דר"בנ שפיר מצי' לפרושי דטעמא דר"בנ משום משטה אמנם אי ר"ג ג"כ אי לי' דר"בנ ע"כ לא היה טעמא משום משטה דכיון דלר"ג מיחייב שבועה על טענה זו היאיך נוכל לומר משטה ולהכי כ' תוס' דלתי' זה ע"כ משים מחילה והודאה הוה טעמא

ומד' תוס' אלי נתבאר לדעתי דלא כהרש"ל והש"ך כ' בשטת רש"י דאם טען התובע ואמר גם שעורי' אתה חייב לי באמת משלם דא"כ בנקל יוכלו תוס' להוכיח דלא תניא דר"בנ בדרבנן כלל דאי ס"ד טעמא דר"בנ משים דפטור משבועה א"כ הלא בשעה שהודה שעירי' מיד נפטר משבועה ואם טעין הנתבע אח"כ גם שעירי' הלא חייב לשלם לו יכ"ת דבאמת לדידן דטעני חטין ושעיוי' והודה בא' חייב שבועה גם כה"ג חייב לא היא דהרי אמרי' בהדי' בשבועות דאם קדם במתכיון והודה בשעורי' פטור משבועה ובתשלומין מיחייב א''יו ד' התוס דמיד מפטר וטעמא מאי נ' לי תרי טעמא במלתא חדא דמה שהק' הראש וכי תובע אדם כל תביעותיו בב"א אני אומר אין דהנה אין מן הדרך שילך אדם מיד לב"ד לתבוע תביעותיו טרם תבעו בינו לבין עצמו וכיון שראה שבינו לבין עצמו כפר בו והוצרך לתבוע בב"ד למה לא יעשה עמו דין ומשפט על כל תביעותיו בב"א וילך עם שופטני פעם אחר פעם לדין אלא ש"מ הודה או מחל שאין בידו שעירי' וזו אפי' לר"ג

ועוד אחרת אני אומר טעם אחר לפוטרו משעורי' הנה מחטין בכ"ג פטור לרבנן ואפי' משבועה דהנה אחטי' כופר הכל והתורה האמינתו בחזקה דאין אדם מעיז וכיון דמהימן דאין בידו חטין אס"ד דהטובע זה שעורי' יש לו בידו וכי יניח שעורין שיש לו בידו לא ותבעם ויתבע חטי' שאין לו בידו אלא ש"מ גם שעורי' אין לו בידו. וגם מד' רש"י שכ' דהא הודה מ' דלא כהש"ך דמ' כבר הודה דאל"ה הו"ל לרש"י למימר אם הודה. ואמנם מד' תוס' למדתי וכ"מ מד' רש"י דתרוויי' חדא טעמא נינהו הודה ומחל ותרוויי' אצטריך דהנה עיקר טעם הוא הודה אלא דק' לן על טעם זה כיון דהנתבע הודה בפי' דאי' לי' גבי' שעורי' ומד' התובע אנו רוצי' ללמוד דאין בידו למה לא נסמוך טפי על הודאת הנתבע ולזה כ' רש"י דתרוויי' אתנהו דבאמת הי' לו אצלו אלא שהודה שמחל

אכתי לימא תיהוי תיובתא הק' מכאן הראב"ד בה' טוען על הרמב' שפסק דאם אמר הנתבע אינו יודע אם חטים אם שעורי' חייב לשלם לו דמי שעורי' דא"כ מ"פ הש"ס ממזיק שמא על ר"בנ הא ר"בנ מודה והש"ך תי' ד' הרמב' לטעמי' דס"ל דהרמב' כהרמ"ה ס"ל אמנם כבר בירכנו דהרמב' ע"כ לא סבר כהרמ"ה