ליקוטי חבר בן חיים י רעה

ואמנם לאדמון דמיירי אפי' באתרא דכ' שטרא דטוען המלוה חברך חברא אית לי' לא מצי הלוה טעין כ"א פרוע והייני דנקט רש"י תרוויי' מזייף לרבנן ופרוע לאדמון

תוס' ד"ה חברך עיי' רש"א וצריך להוסיף דבל"ז ל"ק להו סוגיין דלעיל דאמינא האי חברך וודאי הוא וכיון דרוצה למכרו לו למה יפסיד המקח דברור ממק"א משא"כ עכשיו דלא הוה כ"א שמא ואין ההפסד מרובה ק' להו

ואמנם לשטת רש"י בלא"ה נ' ליישב שפיר דוודאי יש חילוק בענין האי חברך בין זמן מרובה למועט דבמרובה וודאי יידע ובמועט לא הוה כ"א חששא ומעתה לרש"י דקאי לעיל אלוקח והלוקח לא ידע אימת יתן לו המוכר השטר א"כ לא מצי לממסר מודעא ואמנם כאן דמיירי במוכר דיודע אימת ימסר השטר ללוקח שפיר קאמר אדמון דרגע קודם ימסור מודעא, ומ"מ לד' התוס' לעיל לא מצאנו יישוב וצ"ל דאביי לרבנן קאמר למלתי' והן הן דברינו לעיל בשטת הריף והרא"ש דאביי לרבנן קאי וע"ש

וע' בהג"א בענין מי שפרע דאם רוצה ליתן לו אח"כ שוב הכסף עובר המוכר במי שפרע ואפשר דאם טוען כי מעולם לא רצה למכור החפץ אך רצה להוציא מידו הכסף אינו עובר במי שפרע

ובענין ד' רב האי שהביא שם הכוונה דלכאורה באתרא דכ' שטרא והדר יהבי זוזא מ"מ לא היו לו למסור לו השדה וכשיבא עמו לדין יוצא השט"ח ויטעון מה שטוען עכשיו אלא ש"מ דהמכירה מכירה היא אלא שהוא צריך לירד לדין על השט"ח וה"ה באתרא דקני בכספא לחוד ע' ודוק

והנה ע' בש"ך סי' פ"ה בענין ד' הרמב"ן והרז"ה וסו"ד ביישוב קושי' הרמב"ן צריכין קצת הסב' דמ"ש לחלק בין יש ללוה עידית או בינונית כוונתו דבינונית עיק' שעבוד' דבע"ח ולא מקרי רמיותא אם משתדל להשיג משא"כ עידית אף דלית לו בינונית מ"מ אין זה עיקר שעבוד

אך מהתימא שלא זכר הש"ך ד' הר"ן דס"ל כהרמב"ן בהא דיש חילוק בין אתרא דכ' שטרא והדר יהבי זוזא כמו לעיל ומ"מ פליג למימר דסוגיין מיירי כה"ג כ"א ס"ל אדרבא סוגיין מיירי בין לר"נ בין לר' ששת וכמ"ש במתני' ע' בדברי' ובאתרא דיהבי זוזי מיירי סוגיין וע' רש"א שהניח ד' הר"ן בצ"ע כלומר דלדברי' ק' מ"ט לא פריך הש"ס מיד לעיל אמתני' וצ"ל דאמתני' מ' לי' דמ"מ מצי תו מיירי באתרא דכ' שטרא וקמ"ל דאפי' בהלואה דמאן דיזיף בצנעא יזיף קאמר אדמון דאיבעי לי' לממסר מודעא ואמנם א"כ גם לרב ששת איכא לאוקמיתא כה"ג ואי משים ל' דזה גובה וזה גובה האי תנא לא נחית לענין הגביי' כ"א ר"ל דב' השטרות כשרין ומאחר דתרגמה ר"נ אליבא דרב ששת ולא רצה לאוקימא בהכי פריך הש"ס לתרוויי' ה"ד ודוק בזה

ועד"ז אזלן ד' הרמ"ה שהניח הש"ך בתימא דס"ל ג"כ דסוגיי' הש"ס לתרווי' אזלא אלא דס"ל דמה"ט ע"כ אין חילוק בין יהבי והדר כ' דאח"כ הוה מוקי מתני' כה"ג והמק' מעיקרא לא ידע זה עד דתרגמא ר"נ דלא ידע מסברת הסמ"ע בזה דגם ביהבי אין הדין עמו וכ"ת מתני' במאי קמיירי ביומא דמשלם זמנא ומהתימא על הש"ך דלא עלה ע"ד כן וה"נ משום דמ' לי' דע"כ סוגיי הש"ס רק לרב ששת כמ"ש בתחלת דבריו

ובענין מ"ש הכ"מ על ד' הרמב"ם כ"ד ממלוה ולוה שהי' לו לפ' דמיירי דמכר עידית נ' לי לתרץ בפשיטות כיון דקיי"ל בשלו הן שווין א"כ האיך משכחת לה שיהיו לו בינונות וזיבורית הא כיון דאין לו עידית א"כ בינונית דידי' עידי' נינהו אלא ש"מ דמיירי דהי' לו עידי' ומכרן

ולסיים שיעורי הזמן במילי דאגדתא אמרתי ע"ד דרוש אהא דר"נ ור"ש דאז"ל במס' תמורה בזמן שהתלמיד הולך אצל רבו ואומר לו למדני תורה אם מלמדו מאיר עיני שני' ה' ואם לאו עשה כלם ה' וק' כיון דעדן לא למד אצלו היאיך שייך לומר אצל רבו ואמנם נ' ע"ד שכ' ההפלאה על מה דאז"ל אם הרב דומה למלאך יבקשו תורה מפיהו כי הכוונה המלאך וקרא עומד כי אינו הולך ממדרגה למדרגה ועד"ז צ"ל רב שיקבל על עצמו לייגע עם התלמיד אף שעי"כ הוא נמנע לפי ראות עין מלהיות הולך וגדל ואמנם אם יאמר הרב אלמוד והתלמיד אם יקבל יקבל כגון זה לא יבקשו תורה מפיהו וז"ש התלמיד הולך אצל רב הלומד עם התלמידי' ואומר לו למדינו תורה לא שתלמוד לעצמך ואני אקבל כ"א עמי תלמוד ואזי אם יעשה הרב כן אדרבא מאיר עיני שני' ה' כד כדא"ר יוסי ומתלמידי יותר מכולם ואם לאו עושה כלם ה' וא"כ כל תלמיד י"ל שט"ח על רבו ואמנם גם הרב י"ל שט"ח על תלמידיו שיכוונו את שמועתם ואם לא יעשו כן הרי לרב תביעה עלי' ועד"ז אמרו שני' שהוציאו שט"ח זע"ז הרב על תלמידיו לומר כי הם גורמין והתלמידי' על רבם לומר כי הוא גורם אר"נ כי מ"מ ידבקו זה בזה ומה שלא יעשה השכל יעשה הזמן ולבסוף זה גובה וזה גובה ור"ש פליג לומר כי יפרדו זה מזה וקאמר הש"ס דאם המניעה מצד שני' כי לפעמי' הרב חריף