ליקוטי חבר בן חיים י רע

לאיש מלוה אפי' שאלה נמי אסור. דלא שיילי מני' אף דכ' הפוסקי' דסגי אם יש לו להשאיל מ"מ פריך דהתם כיון דהני לאו אורחיי' למשאל כאין לו להשאיל דמי

לא קביל מני' ר"י בן אלישע נ' דמה"ט לא קביל דכיון דנתנה תורה טו"ה לבעלים והאי גברא הא דידין לו ר"י בן אלישע הוה מחשיב לטו"ה וכיון דלא דן ליה לא בעי לקבולי

האי עשה פי' רש"י ושפטתם צדק וק' הרי גם באידך דינא שייכא הך עשה והו"ל למימר האי חדא עשה והאי תרתי עשה ונ' דזה שהביא לשאר מפ' שכ' עשה דכקטון כגדול ולי נ' דר"ל עשה דאין מעבירין על המצות דכ' רש"י ביומא ד' ל"ג דנ"ל מושמרתם את המצות ועד"ז גם ד' רש"י א"ש דאי לאו דלדין דין הוה עשה דושפטתם צדק ל"ש אין מעבירין

סדר אלי' זוטא ע' תוס' ובימי חרפי אמרתי ע"ד שאז"ל מאי דחכימות משום דחמיתי' לר"מ מאחורי ואי חמותי' מאפי' כ"ש דחכימת טובא והיינו דמאי דלמד ממנו פני' בפני' קרי סא"ר ואידך סא"ז

בענין פוסקי' מזונות לא"א

הנה הראש לקמן הק' על הרמב' שפסק דאלמנה שלא הוציאה כתובה אין נה מזונות אף דבריי' בהלך למדה"י אין פוסקי' ובשמעו בו שמת פוסקי' ודחה שם מסברא ד' האומרי' דלרב הדברי' הפוכי' ע"ש ואמנם נ' דלד' התוס' דטעמא דשמואל משום אומדנא לק"מ כמ"ש תוס' דבמת אזדא לה האומדנא וא"כ אין הנידון דומה לראי' דהכא לענין לא הוציאה כתובה מידי אחרינא ואמנם צ"ל דהראש קאי בשטת הרמב"ן דבמת טעמא משום דנכסי' בחזקת אלמנה קיימי ושפיר הק'

וטעם הרמב"ן נ' דק' לי' קו' תוס' על דבריו מהא דאם בא ואמר דהו"ל למוקמי בנאנס וכיוצא: ואמנם קו' שניי' שהק' הראש על מ"ש הרמב' טועני' ליורש הרי גם לנפרע שלא בפניו טוענין נ' ד' הרמב' דהכא ה"ט דבאמת אין כאן אלא חשש בעלמא דלמא מחלה ומקרי טענת איני יודע וא"כ בבעל דוודאי חייב במזונותי' מקרי איני יודע אם פרעתיך משא"כ ביורשי' דכיון דחיישי' דמחלה בחיי בעלה לבעל א"כ לא נתחייבו לה היורשי' כלל והו"ל איני יודע אם נתחייבתי לך וכגון דא טוענין ליורש. ובענין ב' קו' האחרות עי' בה"ה ובכ"מ דל"ק

ומתוך ד' הראש האלו מבוארת קו' הראב"ד אמ"ש הרמב' דאלמנ' צריכ' שבועה בתחלה מדשמואל ועדיפא קו' הראב"ד עוד דל"ש ע"ד קו' מ"ש ליישב ע"ד קו' הראש ואמנם ד הרמב' שם ק' עוד מצד אחר שכ' טעם באלמנה דאין נפרעי' מנכסי יתומי' אלא בשבועה והרי גם אנפרע שלא בפניו אמרו כן בעלמא ונ' דהא גופא ק' להרמב' ע"ד חנן דלא מחייבה שבועה מ"ט הא הנפרע שלא בפניו בעי שבועה אע"כ הכא משום דקיי"ל אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד והוה כאין חבין לאדם אלא בפניו ואמנם מתני' דלעיל מיירי אם גרשה ובאה לגבות כתובתה וה"ה בנכסי יתומי' אפי' למזונות

פי' רש"י למ"ד לצררי במת לא חיישי' דסופה לשבע ואפי' לאנשי גליל דיוכל להיות דלא תגבה כתובתה לעולם מ"מ לא יגבו היורשי' כתובתה מה"ט ודי' בהפסד זה

בענין צאי מע"י ד' תוס' כהראש לקמן והר"ן בשמעתין דבדספקה גם ב"ד אמרי' צאי וע' בדבריו כי נדחו בדבריו ראיות הראשוני' דס"ל כהרמב'

ובענין בא ואמר פסקתי או אמר צאי כלל הדבר יש כאן ד' שיטות ד' תוס' דבעל אינו נאמן כ"א להשביעה וד' רש"י דנאמן לגמרי אפי' על מה שכבר פסקו לה ב"ד וד' הרי"ף והרמב' דבלוותה נאמן לא זולת וד' הרבה מן הראשוני' דאלמפרע הוא דנאמן ומכאן ולהבא ולא מידי

ובנאמן דלוותה ע' תוס' וראש ודוק

בענין קו' תוס' על שטת רש"י דמאי מק' בשמעתין עיקר קו' היאיך עלה על ד' המק' כן ואמנם אפשר דבאמת גם רש"י לא כ' כן כ"א למסקנא דמסקי' דלא מקרבא דעתי' פי' רש"י דהיינו מדחזי' דברח והמק' מודה רש"י דהוה סבר כר"ח דברח ל"ד: הק' רש"א אמ"ש תוס' דאשמועי' רבותא דבשבועה נאמנת אמאי לא כ' רבותא אליבא דחנן ולי נ' דבאמת ה"ק כיון דלשמואל בהלך למדה"י לא מהני שבועה אצטריך לאשמועי' הכא דכה"ג דינא אחרינא הוה ובין לחנן ובין לבכ"ג

בענין מאני דקוניא פ' ב דיינו

ע' מ"ש הרי"ף פ' כל שעה ופי אין מעמידין ואין כוונתו דלא קיי"ל כרב זביד בכולא דסתמא קאמר הש"ס כ"א דרב זביד גופא לא אמרו כ"א ביי"נ ולאשמועי' דירוקא אסור דוודאי לא פליג ר"ז אמאי דאנן חזי' דמדייתי. ואפשר זה כוונת רש"י דיריקי אסירי קאי אכולהו ולאפוקי חוורא ואוכמי שריין דלא קאי כ"א איי"נ. ומיושב קו' תוס':