ליקוטי חבר בן חיים י רסו

דאורייתא היינו היכי דידעי' שהלוהו כדכ' והאיש אשר אתה נושה בו משא"כ הכא משום דחייב לו עדן ליכא שעבודא דאורייתא

בענין פוסק לזון בת אשתו פ' הנושא

מתני' הנושא וכו' לכאורה למאי דמוקי הש"ס לקמן מתני' דידן בקנו מידו דווקא י"לד א"כ אמאי לא נקט תנא בפשיטות הפוסק לזון בת אשתו כיון דאפי' שלא בשעת נישואין מיירי והי' נ' ראי' מזה לד' הרמב' דאפי' לא מהני בדבר שאינו קצוב שלא בשעת קידושין ואצטריך למתני הנושא דווקא אמנם להחולקים על הרמב' צ"ל דרישא לא מיירי כלל דקנו מידו ואשמועי' לא היא דאכתי אבא מאבי' לא ידעי'

חייב לזונה חמש שנים נר' דמייתור ל' זה דייק בירו' דראשונות דווקא. ובאידך ג"כ להא אצטריך דס"ד דמצי למימר אנא וודאי לאו לה' שנים ראשונות נתכוונתי שהרי עדן יש לה מזונות מבעל ראשון קמ"ל את בתה פי' רש"י שהי' לה מאיש אתר נראה כוונתו דרישא וסיפא שייכן להדדי וגם רישא מיירי בקנו מידו ודווקא בבתה שייך דין זה ולא בבתו כדמסקינן לקמן ומשום סיפא פי' כן

ועד"ז פי' ג"כ בסמוך לאחר שגרשה הראשון ר"ל דוודאי אי מיירי בשטרי פסיקת' ע"כ מיירי דעמדו וקדשה וגרשה ואמנם מאחרי דמתני' בקנין מיירי א"כ ה"ה אם לא נשאה כלל כיון דאקני לה לזה כתב רש"י דלא היא כ"א עכ"פ מיירי בגרשה דווקא וכ"ת באמת טעמא מאי ונ' דהאחרונים הקשו אפילו בגרשה אמאי לא נימא אמדי' דעתא דאדעתא דהכי לא כ' לה כמ"ש ר"ת בנדוניא היכא שמתה הבת וע' בב"ש מה שתי' ולי נ' דהנה ר"ת גופא מודה דלהוציא לא אמרי' אומדנא וא"כ אף אנו נאמר דבהתחייבות היכא שכבר החל הפרעון כגון אם כבר נשאה שעה א' ובתוך הפרעון רוצה לפטור עצמו באומדנא לאו כל כמיני' ומעתה אם לא נשאה עדן ולא החל התנאי שפיר סמכי' אאומדנא ופטור וצ"ל דהאי אומדנא אלים עוד מאומדנא דר"ח דהאי מ' דלית לי' לרש"י

הק' הב"י ע"ד הטור שכ' דאם לא פסק לזון בת אשתו אינו חייב לזונה והקש' הב"י פשיטא ולי נ' דס"ד מידי דהוה אקונה ע"ע שחייב במזונו' בני' וכ' הרמב"ן בחומש שם אף דמ"הת האב גופא אינו חייב מ"מ כיון דאורחא דאב לזון את בניו הקינה אותו למלאכתו מונע מבניו המפרנס וס"ד דה"ה באשה זו קמ"ל דלא וכ"ת באמת מאן יימד דלא ונ' דא"ה הוה מע"י הבת לבעל אמה כמו במע"י אשה ובניו של ע"ע והא ליתא מדבעל חייב אם ניסת במזונותי' וכמ"ש הראשונים ומדלות לי' מע"י ש"מ דפטור מלזונה

ונחלקו הרא"ש והרשב"א בפסק סתם וד' הרשב"א שחייב לזונה כל ימי חיי' ונ' דבחבירו הוא דקאמר הכי אבל בבת אשתו מסתברא דמשניסת אינו חייב לזונה מידי דהוה אהנקה דאמרי' כל צרכה ה"נ כיון דאי' לה מבעל

לא יאמר הראשון וכו' ע' רש"י נ' דבא ליישב ולדחות דלא נימא דראשון הוא דלא מצי אמר הכי הא שני מצי לכופה שתאכל דווקא אצלו וס"ל לרש"י דלא היא דמדקתני א' זכה וכו' ש"מ דהברירה בידה וכמ"ש הפוסקים וא"כ למה נקט תנא לא יאמר הראשון דוקא אלא לאו ש"מ דבא לאשמועי' דלא תימא דהראשון יכול לפטור עצמו לגמרי כמ"ש רש"י

הבעל נותן לה מזונו' כך הגי' לפנינו ואתא לאשמועי' דמבעל אינה יכולה לתבוע כ"א מזונות ולא דמי' כלל אמנם גי' התוס' הבעל חייב במזונותי' לזה כ' מ"ש

ואמנם כוונת דברי' בדבור שאח"ז דס"ד דלבת אשתו הוא דנתחייב ולא לאשת אחר קמ"ל

והיא ניזונית כ' רש"י אותה הבת כוונתו דלכאורה כולה מתני' דבנותי' ניזוני' מב"ח מייתרא דכבר תני לה בגיטין א''וו דבא לאורוי' אמאי דמסקי' לקמן דאפי' בקנו מידו לא מהני בבנותי' וז"ש רש"י דלאו משום קנין אתי' עלי' כ"א משום דהיא אותה הבת דליתא בתנאי ב"ד

בענין קו' הראשונים והתוס' על ר"ג מהך דפשט לו הרגל למדתי מד' הרמב"ם תי' אחר דהוא פי' דהיינו שהלך למ''הי ואמרי' בערכין דכולה מלתא דנפרעין שלא בפני ב"ח הוא רק משום נעילת דלת שלא יהא כל א' נוטל מעותיו והולך לו וא"כ בנידון דידן דל"ש זה לא תקנו רבנן למפרע שלא בפניו

בענין ד' רש"י בנתנו לכתוב ד' הרא"ש דד' רש"י כהרי"ף דר"ל דאין כותבין אפי' ברצו הצדדין ותמה עלי' ונ' דד' רש"י דהיינו מיומא דפסקו לא ניתן לכתוב דבקניין כתבי' יומא דאקנו בי' אבל הכא לא משום הפסד לקוחות למפרע

הפי' שכ' תוס' לר"ת ור"ח בענין הפקחין הי' כותבי' גם לד' התוס' צ"ל כן. מאי דפשיט' לש"ס דשטרי אירוסין היינו פסיקתא דמ' לי' דומיא דנישואין דע"כ אכה"ג קאי כתיבה וכיוצא