ליקוטי חבר בן חיים י רסה

כ"א בשעבוד מיירי וק' לי' שומרים ומנה דייק דדבר קציב דווקא בעי' ושומרים לאו דבר קציב מקרי כי לפי ההיזק הוא דישלם ולהכי בעי' קנו מידו דווקא וע' בזה: ואמנם קי' הר"ן מערב היינו להרמב"ם לטעמי' פכ"ז ממלוה וע' בזה לפנינו בס"ד

מאי לאי כה"ג ע' רש"י וי"לד בדבריו דפתח בתרתי בקנין וחתימה וסיים בחדא בחתימה ונר' דרש"י בא ליישב בזה דלכאורה דלמא לעולם מיירי בשטר גמור וקמ"ל דלא מקרי דבר שאינו קצוב אמנם הרי בלא קנין אינו יכול לחייב עצמו ובקנין מאי רבותא איכא תו [ודלא כהרמב'] והן ד' רש"י דמתני' ע"כ בלא קנין דבקניין מאי רבותא ובלא קנין אין כאן חתימת עדים ואי אית לי' שטר חתום בעדים ע"כ מיירי ג"כ בקנין וא"כ מאי למימרא

ואמנם בתוס' רצו ג"כ לדחות ראית הרי"ף דאטו מתני' במשטה עסיק אע"כ מהתחייבו' קמיירי סוגיין זה כוונת ד' הרי"ף וע"ז כ' תוס' כיון דאנן פשיט' דהתחייבו' אין כאן זולתי בקנין ואי בקנין גמור קמיירי חייב ברישא ל"ל הו"ל למתני מיד דינא דאם ניסת לאחר א''וו דר"ל דאינו נאמן לומר משטה ומהתימא על רש"א שכ' דתוס' לא הרגישו בראיות הרי"ף ומסוגיין מלפנינו נציעם כולם בד' תוס' א' לא'

ואמנם אפשר עוד לדחות ממק"א דקתני סופה דגוב' מנכסים משועבדים לאחר מותו ואמא נטעון ללקוחות משטה הי' בה ול"מ היכא דעדן לא נתן לה מזונות בחייו פשיטא דמצי לקוחות למטען אפי' נתן לה יכולין לומר דמשום איבה דאמה נתן ולעולם לא נתחיי' אלא ש"מ דאינו נאמן לומר משטה

ומ''ש תוס' דגבי ממשעובדי דאי' לי' קלא ר"ל משום דבפני עדי מסירה יהיב לה ואנהו מפקא לקלא

ובענין הקו' מכהן שוב הרגישו תוס' בראי' הרי"ף וכ' דבאמת המקשה הוא דסבר הכי ולא קיימא למסקנא ועד"ז הוכרח לומר דדייק הש"ס דלא מיירי בשטר גמור דא"כ פשיטא אמנם אהא יק' דלמא משום דבעי לאשמועי' דאין בנו פדוי וכן ד' בפי' קו' הש"ס ד"ה א"ה אמאי אין בנו פדוי קאי הכל בשטה זו והוכרחו לפ' דס"ד דעכשיו אינו פדוי וצ"ל דהא דנקט עולא פדוי נכשיתן אף דמשיתן השתא לא קמיירי משו' דלמסקנא אפי' לכשיתן אינו פדוי מהך גזירה דיאמרו פודין בשטרות והתם אפי' לכשיתן לא הוה פדיי' דהרי דעכ"פ אבי הבן לא נתן לו המעות וכ"ז שטת התוס' ליישב ד' רש"י אמנם לולי דברי' נ' לפ' כל הענין בדרך אחר בנדקדק עוד לאיזו ענין מייתי המק' הך סיפא דאין בנו פדוי אע"כ מזה הוה עיקר הקו' וה"ק בע"כ הטעם דחייב לו היינו דאמרי' ממק"א חייב לו ואיני יכיל לומר משטה דאס"ד דעכשיו נתחייב לו אמאי לכשיתן לא יהא בנו פדוי הרי דמי הפדיון נתן לו והיינו דקמותיב בתר הכי האיך מצית למימר דעכשיו נתחייב דא"כ הדרא קו' לדוכתא אמאי לכשיתן מיהת לא יהא בני פדוי

ובענין מכירי מ"ש תוס' כוונתם דאלת"ה דבאמת לא מיירי במכירי כהונה א"כ אמתי לא משני טפי לענין פרעתי דא"ש ג"כ במכר כהונה אלא ש"מ דגם עכשיו א"ש

תו"ד תוס' לענין ערב בקיצור הנה בערב לא בעי' קנין דהתורה שעבדתו אלא דלבן ננס דווקא בשעת מתן מעות כ"ז לר"ת ולרש"י אלא דלרש"י לא אצטריך לטעמא דמתן מעות כ"א סגי בל' גרוע ואמנם לרש"י ע"כ מיירי בעידי מסירה דאל"כ מאן ידע מאי הל' ואני ערב והיינו דק' להו אמאי פליג בן ננס כיון דע"כ צריך לחלק לרש"י בין ערב לחייב דהרי התם מודה ר"י לרש"י ואמנם לר"ת מיירי בלא ע"מ וה"ט דבן ננס והיא קו' רש"א ע'

ואמנם לד' הנ"י דל' גרו היינו פלוני חייב לפלוני ואינו כ"י ובלא עדים וא"כ כה"ג מיירי הכא ואין כאן ל' גרוע אלא משום דהוה אחר חיתום עדי' ל"ק קו' תוס' ארש"י אמאי נקט אחר חיתום

והנה העיר רש"י דאפכא לא הו"מ הש"ס למימר דר"י אפי' כבן ננס דע"כ ערב עדיף דהוה דאורייתא ואמנם הלח"מ הקשה על הר"ן שכ' דערב גרע דהוה אסמכתא א"כ הו"מ הש"ס לתרץ דר"י אפי כבן ננס נ"ל דיק' כיון דר"י כבר פסק כר' ישמעאל למה הוצרך תו לפסוק הא דחייב במנה א"כ ס"ל לר' יוחנן דערב עדיף ושפיר קאמר הש"ס. אמנם ד' הרמב"ם עדן מוק' דפסק כר"י וס"ל סברת הר"ן ומנ"ל כי הא ואמנם יותר מזה ק' לי ע"ד הרמב"ם דמיירי פלוגתיי' בקנין חדא מ"ט דבן ננס ותו אמאי אינו גובה ממשועבדים לר' ישמעאל הרי בקנין גובה ממשעבדי כדאמרי' בעלמא בשטרי אקניי' דלית בהו דין וק' ונ' דהתם ה"ט משו' דקנין לכתיבה עומד משא"כ הכא להכי חתם עצמו אחר חתימת העדים כי היכי דלא לגבי מני' בעדים ממשעבדי וא"כ האי קנין לאו לכתיבה עומד וה"ט דבן ננס פליג דס"ל קנין שאינו עומד לכתיבה לאו שמיה קנין

דשעבודא לאו דאוריי' ע' רש"י כוונתו ליישב דנהי דר"י ור"ל תרוויי' ס"ל בהדי' שעבודא