ליקוטי חבר בן חיים י רסג

דמידי הוא טעמא דלא יהא כח הדיוט חמור והרי גם בהדיוט אמרי' בשתות דמחזיר אונאה אלא א"כ האי מכרן בטל היינו אם לא רצו ב"ד להחזיר אונאה דומי' דהדיוט אבל אם רצו להחזיר המכר קיים ג"כ דומיא דהדיוט משא"כ בפחתו דטעמא משום לתקוני שדרתיך ולא לעוותי א"כ בכ"ג המכר בטל ואפי' רצה הלוקח להחזיר אונאה וזה דלא כהלח"מ אמנם במקרקעי דבהדיוט אין אונאה לקרקעי' גם בב"ד דינא הכי אך מתני' מיירי במלוה ששמו לו ע"כ וכיון דנתאנה בטל המקח ומ' מד' הרמב"ם דכה"ג לגמרי בטל המקח ואפי' החזרת אונאה לא מהני וא"כ ל' דמתני' דייקא טפי במקרקעי מבמטלטלי ומדברינו מבואר פלוגתת הרמב"ם עם הפוסקים בהא גופא אי מהני החזרת אונאה דלהרמב"ם כל עיקר טעמא משום דיהבו להו דין הדיוט וא"כ כי היכי דהדיוט מחזיר כן ב"ד יכולין להחזיר אבל דווקא בהוסיפו ודווקא במטלטלין ואמנם לש"פ דהטעם דהוסיפו השוו לפחתו א"כ בשנים מכרן בטל דווקא

ובזה יובנו ד' רש"י בקידושין מ"ב שכח' שום הדיינין ב"ד ששמו נכסי לוה למלוה כוונתו ג"כ דהוסיפו לא משכחת דמכרן בטל כ"א בב"ד ששמו למלוה ולא בלוקח כלל דבקרקע אין אונאה ובמטלטלי אין המכר בטל. ואמנ' מ"ש רש"י זה בקידושין דווקא היינו דהתם מסקי' להכא דאין אונאה לקרקעות וזולת זה הייתי אומר דבאמת מכרן בטל היינו אם לא רצו ב"ד להחזי' אונאה

כתב תוס' פר' השליח דלהכי לא משני הש"ס יכולין למחות בפחות משתות דגם שמואל מודה בזה ונדחקו מדוע רוחות גרע ולולי דברי' נרא' דוודאי אי אית לי' לשמואל שיש סברא בעולם למימר מה כח ב"ד יפה לכה"פ בפחות משתות איתא להך סברא אלא דהש"ס משני דלית לי' לשמואל כלל מה כח ב"ד יפה ואפי' ברוחות יכולין למחות

כ' רש"י פ' השולח יתומים קפנים כלומר דלכאורה היינו אמרי' מל' שבאו דקאי אגדולים וכ"ת גדולים אפטרופוס ל"ל בפחות מבן כ' דאינם יכולין למכור בנכסי' לזה כ' רש"י בקטנים ממש דווקא איירי דזולת זה כלומ' בני י"ג יכולי' לחלק דאין ענין חלוקה למכיר' כמ"ש הפוסקים ומ"מ מ' מד' רש"י כשטת ר"ת דאפי' בכולם קטנים מיירי ולא כהרמב"ם דמיירי במקצתן גדולים וההיא שבאו ה"ט כיון דהם אמרו לאו ע"כ שמעי' להו א"כ בעי' שבאו מה"ט שפיר

מ"מ הכי הוה מעשה וכו' י"לד אכתי במ"פ ונראה דבפלוגתיי' תליא פלוגתת רב יוסף ור"נ בגיטין אי רבי הדר בי' ג"כ מבטלו מבוטל או לא דהנה לרב דימי דס"ל דהחזיר ר' המעש' משום דהוה טעה בדבר משנה א"כ ע"כ ליכא למימר כר"נ דהתם ממונא הכא איסורא דנהי דיש לחנק מ"מ לא עדיף עדן משיקול הדעת וכיון דעכ"פ בחיסור ס"ל לרבי דלא אמרי' מה כח ב"ד יפה מאי דבר משנה איכא תו א"וו משום דר' כבר מקמי הדר בי' לגבי דרשב"ג בבטלי מבטל ושפי' הו"ל דבר משנה דמה באיסור' אמרי' מה כח ב"ד יפה בממונא לא כ"ש ואמנם ר"נ ס"ל כר"ס דבאמת לא עשה עדן ר' המעשה א"כ לא הו"ל דבר משנה כלל ושפיר נוכל לומר דהכא ממונא התם איסורא

כוונת התוס' בגיטין הוא דוודאי בכולה ש"ס מחנקי' בין ממון לאיסור אמנם בממונא דטעו דהב"ד עשו עול במשפט מקרי ממונא דאית בי' איסורא וד' ר"י דלא מחלקים ור"נ לתי' קמא מחלק ולתי' בתרא ולאו דלא ידעו בתי' קמא מר"נ דכתוב' אלא דלא רצו לומר דסוגיי' דגיטין שייכא בתי' הש"מ דכתובא דר"נ מיירי בלא טעו

בענין הכרזה פ' אלמנה

כ' הסמ"ע ק"ט דטעמ' דאיגרת ביקורת ביותר מפלג' בטל מקח משום דדווקא במוכר עצמו אמרי' אין אונאה נר' הסברא דהתם מימר אמר אדם רוצה בקב לדידי שוה יותר וע"ד שאמרו בכלים של בע"הב אין בהם אונאה משא"כ בב"ד דל"ש זה

ב"ד דזבין כתב רש"י שדה יתומים למזון וכו' דבריו בהשקפה ראשונה צ"ע גדול כיון דהש"ס מסיק דרבותא משום דס"ד דכל דזבין מב"ד אדעתא למיפק לי' קלא זבין וכפיר' רש"י בעצמו דהיינו משום הכרזה וא"כ ע"כ לאו במזון האשה מיירי דהני ל"צ הכרזה ונ' בנדקדק עוד בדבריו לאיזו צורך כתב שדה דווקא וכן מה שסיים אחריות איתמי א"וו דק' לי' לרש"י אף למאי דשני הש"ס בי דינא אצטריך לי' וכו' אכתי לא הו"ל למימר כ"א באחריות ואמנם אחריות איתמי לאיזו צורך נקט א''וו דרב יוסף חדא דאית בי' תרתי בא לאשמועי דס"ד דמצי הלוקח למטען יתמי לאו בע"ד דידי נינהו וב"ד איבעי להו למפצי לי' קמ"ל דלא ואמנם בגוונא דזבין בהכרזה דידע הלוקח כי מוכרי' נכסי יתומי' אין זה טענה משא"כ היכא דמכרו למזון האשה וכו' דמוכרי' שלא בהכרזה סד"א דמצי למטען כן ואמנם אעפ"כ בבית המפורסם של מי הוא אכתי אין זה רבותא כ"כ ולזה כ' רש"י דהיכא דמכרו שדה של יתומים ומכרו