ליקוטי חבר בן חיים י רנד

יורש הוה והכא קאמר לוקח הוה ש"מ דהתם בנ"מ והכא בנצ"ב

ואמנם לד' התוס' יש ליישב בסוגיין דקדוק עצום דמאי ס"ד דש"ס דפריך מהא דקאמר אביי איזהו רשע ערום וכי לא ידע דלא קאמר תינשא אמנם הכא ק' לי' כיון דמשיא עצה הוה רשע ערום למה נימא כלל דכה"ג שוויוהו רבנן כלוקח וע"ז תי' כיון דב"ד מוחין בידה להנשא עד שתסלק הבעל אין עלי' לבטל תקנתם משום דאתרמי דלא עשתה כעצת ב"ד

כ' תוס' ב"ב קל"ט להק' וכ' שם דאולי אי אמרי' לא פלוג ל"ק מאחריך וכעת הדרנא בי דלא אמרי' לא פלוג כ"א אמאן דאתא בתר בעל משא"כ האי אחריך דאתי מקמי בעל הוה כאלמנה ודבר זה תליא בפלוגתא דלותה ואכלה ע"ש

כ' רש"י הבעל מוציא אם בא לדין כוונתו נהי דרצו רז"ל שיתקיים הקרקע ביד הלוקח מ"מ בפעם ראשונה לא הי' כח בידם וכמו שכ' רש"י לבסוף ליישב קו' תוס' וכוונתו שם דלגבי אשה בעל קודם ללוקח דהוא לוקח ראשון ולגבי אחריך ליקח קודם דהרי אמר בעל לא לקני. ואמנם בנ"י ב"ב קל"ז כ' תי' אחר דחכמי' הערימו בדבר עד שמעצמם לא עמדו לדין הבעל והאחרי' משום דלית להם פסידא משא"כ הלוקח ומשא"כ במתני' ואמנם מה שהק' הש"ס מ''ש ממתני' ר"ל למה לא יעשו פשרה ג"כ כמו במתני'

ומ"ש עוד רש"י גבי אחריך מיד בעל כוונתו דלכאור' כיון דנותן קאמר בעל לא לקני אמאי מוציא הבעל כלל מיד הלוקח ע"ז כ' רש"י דלא קאמר דלא לקני בעל כ"א במקום אחריך משא"כ במקום לוקח וע' בקצו"הח רמ"ח סברא זו ג"כ

מ"ש תוס' ב"ב קל"ט דלוקח לא הוה לי' למזבין מאתתא תותי גברא צריך להוסיף ע"ד וכ"ת הא הכא אין לבעל במקום אחריך ממ"נ אי לא ידע הלוקח א"כ הרי זבין תותי גברא ואי ידע א"כ הוה רשע ערום

ובענין מ"ש הבית מאיר סי' צ"א דלוקח לאו דווקא דה"ה מקבל מתנה דאי לאו דעבד לה נייח נפשא לא יהבא צריך ג"כ להוסיף וכ"ת הרי גם אחריך מקבל מתנה הוא ועבד נייח נפשא לנותן לא דמי דהרי ממיעוט זכות שנתן לו מוכח דלא עבד לי' כ"א נויח נפשא כ''ד ובדידה אדרבא כיון דהיא עבדה שלא כדין ע"ד הנותן ויהבא לאחר ואין אדם חוטא ולא לו ש"מ עבד לה האי מקבל נייח נפשא טפי

ובענין הדרן עלך פ' מי שהי' נשוי בעזרת צורי מחסי ומרים ראשי ובישועת מגינינו אשר בריתו נאמנה נבא לבאר אחת לאחת פ' אלמנה

כ' תוס' דמעשה ידי' גרסי' וכו' ויל"ד דא"כ היאיך שייך תו לגרוס ניזונית ונ' דהנה גם למ"ד ניזוני' ע"כ יש אלמנה שאינה ניזוני' כגון שאמרה אינו ניזוני' ואינו עושה ומעתה לרמז ע"ז לא רצה התנא למתני בהדי' מע"י למלתא באפי נפשי' למימרא דע"כ אניזוני' קאי אמנם לא קתני בהדי' הניזוני' דלא נימא דביורשי' תליא מלתא

חייבין בקבורתה כך הגי' לפנינו וא"כ ארישא קאי אמנם ברש"י הגי' אין חייבי' ונ' דזה תליא בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד דהנה משנתינו דמיירי בניזונית א"כ למאי דקיי"ל תשבע בסוף הרי לא נשבעה ולהראב"ד ניחא דאעפ"כ אין חייבין בקבורה משא"כ להרמב' ע"כ סיפא מלתא באפי נפשא והגי' אין וכו' ונ' דלזה רמז רש"י שכ' אם מתה והוא תמוה דאטו מחיים יקברוה א''וו רצה להורות דלא קאי אדלעיל ומלתא באפי נפשא הוא ואמנם מה שהאריך עוד רש"י טובא כ' הנ"י לרמז לד' התוס' דעיקר רבותא היכא דגם יורשי' לא קבלו ירושתה וא"כ מבואר מזה דלא כבי"ש שהחליט סי' פ"ט דלתוס' ע"כ מבואר כשטת הראב"ד דהרי הוכחנו מרש"י כשטת הרמב' ומ"מ מ' מדבריו כשטת התוס' ובאמת בנ"י נסתפק בד' תוס' כמאן ס"ל ונ' לבאר דלפ"מ דמיירי שהניח מטלטלין א"כ ע"כ לא נשבעה דלמה תשבע וא"כ אי תוס' כהראב"ד ממילא לא יקברוה ואמנם יש לדחות דמיירי שיש לה פטור שבועה ומ"מ טפי מ' מד' תוס' כהרמב' מדסתמי דברי' והיינו ספיקא דנ"י

ואמנם מה שסיים רש"י היא תקבור עצמה נ' כוונתו לד' בית מאיר דאף למ"ש תוס' דיורשי בעל פטורין מ"מ אין יורשי' חייבי' אם לא ירשו וע"ש בטוב טעם ולזה כ' רש"י היא תקבור עצמה כלומר משל צדקה. ואמנם בפסקי תוס' מבואר כד' בי"ש ונ' דמחבר פ"ת והבי"ש הוו סברי דהאי יורשי קאי או אין חייבי' אמנם אין הוכחה דמלתא באפי נפשא קתני ולרמז על שו"י וז"כ הבי"מ

הנה התוס' הרבו להק' ע"ד רש"י ואני בקו"ד אמרתי דאין כוונת רש"י כלל דאי ר"ז באינה ניזוני' ר"ל שסלקו' היורשי' דכה"ג וודאי פשיטא כ"א ר"ל היכא דהיא אמרה איני ניזוני' כה"ג לגבי בעלה מציאתה לבעלה ומ"מ לגבי יורשין מציאתה לעצמה והא מלתא רו"ר ואין