ליקוטי חבר בן חיים י רנג

ובכוונה ד' התוס' שנחלקו רש"ל ורש"א נ' לי כוונת דבריהם פשוט כיון דשניי' בשעה שנשאת לראשונה הלא גם אז היתה הראשונה מוקדמת ואדעתא דהכא נחתא וז"ל והראשונה שעבודא קודמת. משא"כ הלוקח וכי עלה ע"ד שלא יפרע הכתובה או הב"ח

ואמנם כוונת רש"ל דהך שניי' אדעתא דזוזי נחית ואין לה עסק בהך ארעא משא"כ הלוקח אדעתא דארעא נחית והרי אתה כאלו מוציא מידו

והנה בענין מה שתמה הש"ך על הסמ"ע בתי' אקו' בשטת רש"י דנימא לי' לוקח שני לראשון אי שתקת שתקת ואי לאו מהדרנא ארעא ללוה ותי' הסמ"ע דמה ריוח יהא לו בזה והק' הש"ך תינח לשטת הרמב"ם לפי תי' הכ"מ דכי לית לי' פסידא לא אמרי' מהדרנא ה"ה הכא כי לית לי' רווחא לא אמרי' מהדרנא ואמנם הרי אנן לא ס"ל כהרמב"ם והדרא קו' לדוכתא ולדידי נ' דלק"מ דהנה כל עיקר שאנו מבקשים הוא שיעשו פשרה ביני' והנה בגוונא של הרמב"ם מה''ות יעשה לוקח שני פשרה הלא יוכל להחזיר הקרקע ללוקח ראשון ויקבל מעותיו ממנו והוא למה לא יעשה כן הלא ממנו לא יוכל לגבות הב"ח משא"כ לרש"י למה לא יעשה לוקח שני פשרה דהרי גם אם יחזיק הקרקע ביד המלוה לא יקבל מעות ממנו ופשרה הוא שיעשה עמו זה תו"ד סמ"ע ואמנם כוונת הש"ך דבשלמ' מלוקח ראשון שקנה שייך מהדרנא ר"ל יחזור הדבר לכמות שהי' משא"כ בלוה שלא הי' מעולם ברשותו ל"ש מהדרנא

ובענין מה שהק' הלח"מ אד' רש"י ל"ד כוונתו לד' הסמ"ע דלפי פשוטו יק' עליו מ"ש ממתני'

ובענין מ"ש הלח"מ לתרץ מערכין דבריו צ"ע דאכתי מאי קאמר הרמב"ם בהל' ערכין הא למה זה דומה הרי אינו דומה דהתם כיון שהתנה התנה וצ"ע: וד' המ"ל בה' מלוה הל' ד' דהכ"מ בערכין ודוק

וגם מ"ש הלח"מ לתרץ קו' שניי' של הראב"ד דמיירי שאין ללוקח ראשון לשלם קו' ג' מתורץ בזה ולא השניי' דעכ"פ ל"ש בפשרה כ"א שני' כי ג' עכ"פ לא יפסידו ואין זה דומיה דמתני'

בענין אחריך סו"פ מי ש"הנ

אמר אביי וכו' פי' רש"י אמר לפנוי' והגי' רש"ל דצ"ל לקמן מוקי לה כמ"ש רש"י לקמן גבי אידך דאביי ולי נ' דרש"י רצה לעורר אותנו דלאו דטעה המק' לקמן והוה סבר דאביי קמא בנשואה מיירי דהרי בהדי' אמר ועמדה וניחת כ"א טעה וסבר דגם אידך דאביי בפנויי' מיירי ולזה כ' לקמן מוקי גבי אידך דאביי למימר' דהא הוא דחדית הש"ס ואמנם לדידי גם בהא לא ניחא דלמה יטעה המק' בזה ויסבר דאף דלא קאמר עמדה וניסת מ"מ מיירי בפנויי כ"א נ' דקש' לי' מ"ש נשואה ומ"ש פנויי' דהרי גם פנויי' לאנסובי קיימא וע"ז משני לי' הש"ס דמ"מ משכחת לה אף דתנשא שתסלק הבעל מנכסי' כמו שביאר זה הקצו"הח סי' רש"א וכלפי שראיתי להרב המנוח לפני בקהלתי ק"ק שוראן נ"ע שכ' ע"ד הקצו"הח דלת"ד בירושת הבעל לא מהני סילוק לא שייך למימר הכי ובמ"כ לא דק בזה דעכ"פ תוכל להבריח הנכסים לתתם קודם נישואין לאחריך גופא מהיום ופירי לאח"מ דכה"ג לא יירש הבעל לכ"ע מ"מ ה"ד בפנויי' מש'א"כ בנשואה דל"ש זה א"כ המציא דבריו לבטלה וזה לא אמרי' כ"א אמרי' דכוונתי הי' אחריך לקני בעל לא לקני

ואמנם לכאורה קש' אמאי בנשואה עדן הוציא דבריו לבטלה הרי אם יגרשנה הבעל או ימות עדן יתקיימו דבריו ונרא' דה"ד בנ"מ דנכנסי' ויוצאי' עמה משא"כ בנצ"ב שהבעל עלי' לוקח גמור ואם מכרן או נתנן קיים ואין לה עלי' אלא דמי' וא"כ כבר זכה בהן הבעל ואם גם יחזירם לה היא או יורשיו הוה כאלו חזרה ולקחתן הימנו וכבר פקע מהם כח זכות של אחריך וכ"ת אכתו דלמא תכניסם לבעל בתורת נ"מ אהא לא סמיך דאתתא מקרבא דעתא אצל בעל' ובוודאי תכניסם לו בתורת נצ"ב כדי להפקיע זכות של אחריך משא"כ בפנוי' דל"ש זה עדן. והנה למ"ש אביי בתריי' משום נצ"ב אתי' להכי ואמנם לדעתי גם באביי קמייתא הל' מורה דאנצ"ב קאי מדלא קאמר אביי וניסת ומתה ש"מ דאפי' מחיים הוה בעל לוקח עלי' וכ"נ לכאור' מדאמרי' דאביי כרשב"ג אמר למלתי' ורשב"ג הרי לא קאמר כ"א במכרה מחיים לא במכר לאח"מ ועד"ז נ' כוונת רש"י שכ' כי האי תנא דאמר מכירתו מכירה ר"ל דע"כ אביי לא קאמר אלא היכא דהיא בעצמה מכרה ולא בנ"מ דחכמי' מכרום דהתם לא הוה מכירה מחיים וכה"ג לא אמר רשב"ג

ועד"ז בארתי בסוגי' דתק"א ד' התוס' ב"ב דף קל"ט שהק' תחלה אדאביי בתריי' ובתר הכי אקמיית' והיינו דקמויתא לא קשיא דאיכא למימר דמיירי בנצ"ב ואמנם אם יש לחלק בין נצ"ב לנ"מ כמו שחילק הסמ"ע בחו"מ קי"ב א"כ הש"ס לישני בתריי' בנ"מ אלא ע"כ דאין חילוק. ואמנם לדבריו י"ל דהש"ס רבותא קמ"ל דאפי' בנצ"ב גרע בנשואה ומטע' דקאמ' אחריך לקני וכו': ואדרבא כ' שם מסתימת אביי דב"ב שם קאמר בעל