ליקוטי חבר בן חיים י כה

דרבנן והרמב' פוסק קבוע אפי' לקולא א"כ ס"ל דהוא דאוריי ולמ"ש ד' הרמב"ם דגם לחזקיה אליבא דר"ש לא אצטריך קרא כ"א לזרוק אבן לגיו וכמ"ש תוס' כגון שאומר לזה אני מכוין וכן ד' הרשב"א בב"ק אינם מובני' בלתי ד' תוס' בסנהדרין ע"ש

ואמנם ד' הכ"מ פ"ד מרוצח שכ' דהרמב' פוסק כרבנן וס"ל דלגוי היינו כולם ישראלי' הם נגד הש"ס דיליף מזה קבוע וע"כ בישראלי' וגוים מיירי וכבר עמד ע"ז הגאון מהר"י עייאש בס' לחם יהודה ע"ש

בענין אין הולכין בפי"נ אחר הרוב כתובות ספ"ק ויומא פ"ה. כ' תוס' יומא דפריש כלהו ר"ל לחצר אחרת ולא נשארו שם והק' הלח"מ פ"ב מהל' שבת אכתי מאי בין חצר א' לב' ואמנם אין כוונת התוס' כלל שהיו בחצר הב' ביחד כ"א שידעו' שהי' כולם בזא"ז באותה חצר הב' ולא הוקבעו מעולם ביחד ועתה נשאר א' מהם שהי' כולם שם בזא"ז שמה ודוק בזה

הנה ד' הרמב"ם דרב דקאמר אבל לייחסו לא קאי אכולא מתני' ולזה פסק פט"ו מה' אי"ב דאפי' בנתגייר ברוב נכרים אסור בב"י ובממזרת ואין טעמו משום קבוע כמ"ש ה"ה דלפי"ז ק' קו' הלח"מ בה' שבת דהרי להרמב' בעיר ל"ש קביעות אלא דס"ל להרמב' דהא דאמרי' ביוחסין בעי' תרי רובי הוא לכל מילי דיחס בין להיות מותר בב"י ובין להיות מותר בממזרת ופ' בזה

ועד"ז מובן כ"כ מ"ש בתשובה לחכמי לוניל בכ"מ הל' שבת דרב פליג אדשמואל כוונתו דמדקאמר רב דישראל אל היינו להחיותו וא"כ נכרי היינו שלא להחיותו ומה לי להחיותו מה לי לפקח הגל

ובענין קו' הרמ"כ על הרמב' במחצה ע"מ נרא' ד' כיון דפריש כלהו ובטיל קביעותיי' כ"ז שלא הי' רוב מעולם לפנינו אזלי' בתר רובא דעלמא

והנה עיקר שטת הרמב"ם דהש"ס הדר ממה שתירץ אדשמואל הוא לשטתו כמבואר בה"ה שם ד' הרמב"ם דלגי' רש"י גם למסקנא קיים האי תי' דלעיל ואמנם ד' התוס' שכתב לקמן גבי לפקח הגל דטעמא דשמואל משום וחי משמע דלס"ד לא מצינו לומר כן דא"כ אמאי בפי' מקצת מודה שמואל אמנם למסקנא בכ"ג ס"ל לשמואל דלא אזלי' בתר רוב שפיר מצינו לומר דטעמא דשמואל כמ"ש תוס'

הנה לפי פשיטו שמואל בלהחיותו פליג אדרב וס"ל דאמרי' אין הולכין בממון אחר הרוב ודווקא לפקח הוא דאמרי' שרי אמנם ד' רש"י איני כן כ"א דשמואל כ"ש קאמר לא מיבעי' להחיותו דלית בי' איסור' אפי' לפקח עליו את הגל שרי אף דמחלל שבת ע' בדבריו ותמצא

והנה נחלקו רש"י ותוס' בענין להחיותו אם הוא כלפקח או לא וד' רש"י דהיינו לפקח ואין כן ד' התוס' וצ"ל ע"ד שכ' רש"י בכתובות דלהחיותו מוחי אחיך נפקא ולא מפיק מלא תעמוד על דם רעיך וא"כ מספק לא מפק' ממונא אלא דיש להק' לד' תוס' בשלמא לרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב שפיר אמרי' ברוב ישראל דמצווין להחיותו משא"כ לשמואל מ"ש מיעוט מ"ש רוב ותי' תוס' מאבידה ל"ש כאן וצ"ל דכיון דמקופה של צדקה מפרנסין אותי הו"ל ממון שאין לו תובעין וברובא מפקי' מניה

כ' רש"י להאכילו נבילות עד שיגדל הכוונה דלכאורה הא דלא אמר להחיותו כמ"ש רש"י משים דלהחיותו באמת מצוה ומנ"ל מוחי אחיך ואמנם התם בעי' מעשה עמך וכיון דמותר להאכילו נבילות מהי"ת יהא מצוה להחיותו ושוב מצי' למימר שלא להחיותו לזה כ' רש"י רחשו"ה מצווה להחיותו דעכשיו הוא קטן ולכשיגדל הרי יוכל לקבל ע"ע גירות ועכ"פ בקטנותו מצווין להחיותו

להחזיר לו אבידה מד' רש"י בכתובו' נ' דכ' תרי לשני חדא לרב וחדא לשמואל לרב דהולכין בממון אחר הרוב ב"ד מוציאין ולשמואל מדעתו יוכל להחזיר ואין כאן משום ספות הרוה ואמנם ד' התוס' אינו כן אלא דגם לשמואל מוציאין מידו והטעם כ' מ"ש והק' בגליון דמאי רבותא שייך כיון דהולכין בממון אחר הרוב כאן כ"ש באי' כמ"ש תוס' ב"מ זה תו"ד המצוין ואמנם למ"ש מיושב שפיר דכיון דתרוויי' אתנהו לד' התוס' דאפי' ב"ד מוציאין האבידה ס"ד היכא דאיכא נדנוד אי' אין ב"ד נזקקין קמ"ל

ואמנם תי' תוס' א"צ אלא אי אמרי' דבכל התורה ס"ל לשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב אמנם למ"ש בב"מ כ"ז דדווקא אמר שמואל הכי משום דאין הרוב לפנינו משא"כ בעלמא לא חמיר ממון מנפשות א"כ ה"נ הוה הרוב לפנינו ומודה שמואל ולזה ג"כ כוונו בגליון א' מן הגדולי' ואמנם בסנהדרין כ' תוס' דמדיני נפשות אין ראי' דהתם המיעוט כמאן דליתא אלא שק' לי על דברי' אלו א"כ אמאי קטלי לרצח דלמא טרפה הרג וכן מכה אביו ואמו דלמא לאו אביה א''וו דאפי' כה"ג אזלי' בתר רובא בדי"נ ומ"ש שוב די"מ

והנה בהא מלתא אי אית לי' לשמואל בכ"מ אין הולכין בממון אחר הרוב תליא פלוגתת ה"ה פט"ו