ליקוטי חבר בן חיים י רמט

דררא דממונא הוא דקאמר רב ובמכר ומתנה באמת מודה אלא ש"מ דאדרבא בהלואה שמואל מודה במכר ע"כ הוא דפליגי

ואמרי' דר"ע כר"א ולכאורה אפכא לא הו"מ למימר דהרי לר"מ ל"ש שודא ואמנם מ''ש רש"י כר"א דקיי"ל כוותי' לא ר"ל דאפכא ג"כ הו"מ למימר דלא היא כ"א ר"ל דלהכי לא רצה הש"ס למימר דטעמא דרב כר"מ לאו משום דעד"ז ליהוי כתנאי דכה"ג לא מקרי כתנאי כיון דלאו בהדי' אמר כן ר"מ כ"א כי היכי דליהוי רב כר"מ ג"נ דקיי"ל כוותי

חולקין כתב רש"י אלמא חלוקה עדיפא כלומר אף דלכאורה ידע הש"ס דאיכא למדחי ולמימר דהא מני ר"מ מ"מ מק' כיון דמשכחת תנא דס"ל בהדי' חלוקא עדיפא מנ"ל לשמואל דאיכא דפליג עלי' דלמא לא היא ומשני דהא מני ר"מ היא ולר"מ לא שייך שודא ואמנם האריך רש"י בתר הכי וכ' ר"א וכו' ר"ל אי לאו דלר"א איכא עכ"פ סברא למימר ג"כ חלוקה לא הוה מק' הש"ס מי מצית מוקמת לה כר"מ הרי כר"א ג"כ לא מצית מוקמית לה א"וו לר"א שייך הלוקה ג"כ

מה שירצה השליש יעשה מכאן דחו הראשונים ד' ר"ח חדא במ"ש דדוקא דיין מומחה רשאי לעשות שודא ועוד במאי דקאמר דבמטלטלין ל"ש שודא ולזה נראה דלכאורה מנ"ל לר"ח הא מלתא בתרא דיש חילוק בין מטלטלי' בשלמא מלתא קמא נפקא לי' מדר"נ דאמר מר לאו דיינא ונ' דהנה הסמ"ע כ' דמב' שטרות מוכח דאפי' המוכר או הנותן לא מהימן כיון שכבר יצא המכר מת"י ומ' לר"ח דה"ד במקרקעי משא"כ במטלטלי כ"ז שהם ת"י לכך כ' דבמטלטלי ל"ש שודא ומעתה התם במנה אדרבא היא היא משום דהוה במטלטלי יכול השליש המוחזק בהם לעשות שודא אף שאינו דיין ובחד' קו' מתרצא חברתא

והנה גם ארש"י הקשו מזה דס"ל שודא היינו לפי ראות עין וכאן אמרו מה שירצה אמנם רש"י בגיטין יישב זה וכוונתו דברייתא לא אמרה אלא שא"צ השליש לשאול פי ב"ד כ"א הוא יעשה מה שעיניו ראות

ואמנם גם מלקמן הקשו עלי' מאי קאמר ר"נ מר לאו דיינא לשמעי' טעמא וטעמא דמאן יהא מסתבר הכי ליהוי דינא אך גם זה יישב רש"י במ"ש כבר פסקתי ר"ל דאין ל' שודא יוצא ממשמעותו למימר דאפי' טעה הדיין דינו דין ולהכי מקרי שודא ולזה כ' רש"י ג"כ ל' השלכה וכיון שכבר פסק ר"נ הדין אפילו מסתבר טעמא דרב ששת לא מהני ובזה מיושב ג"כ מה שהקשו עליו מקידושין גבי נאמן הדיין וכו' דהתם מה"ט אינו נאמן דלמא השתא לא ניחא לי' בהאי ראות עין דמעיקרא וזה לא מהני

ומ"ש רש"י אתית עלה וכו' כר"מ וכו' ר"ל לכאורה נימא רב ששת דהיינו שודא דידי' דמסתברא דלדידי' יהבא מעיקרא לזה כתב רש"י דלא היא כיון דמעיקרא הוה סבר כר"מ ולר"מ ל"ש שודא א"כ ע"כ לא הוה זה טעמא דידי' כלל

ומ"ש הב"י דמסר ביום א' לא מהני מסר קודם ועמד עלי' בסמ"ע ר"מ נ' כוונתו דס"ל אין הל' כר"א בשטרות כ"א ע"ח כרתי בשטרות וא"כ שפיר נ' דלא כ' שעות וסוף היום קונה

בענין זמן שאינו מבורר פ מי שה"נ

הני תרי שטרי כ' רש"י מכר נ' ליישב לפי פשוטו דק' לי' לרש"י אי בהלואה א"כ ע"כ באקניי' מיירי א"כ הו"ל להש"ס לפרושי בהדי'

א"נ י"ל דק' לי' קו' המ"ל פ' כ' ממלוה ולוה אי במלוה הא מדינא דש"ס לא כ' הרשאה אמלוה והיכי מסקי' הכי נכתבו הרשאה א"וו במכר מיירי. ומדאתי' להכי נר' דגם הרמב"ם מפ' להך עובדא בש"ס במכר אלא דיליף מנה לדידן השתא דתקינו הגאונים למכתב ובזה מיושב מדוע הביא הרמב"ם בזה בה' מלוה הך מלתא דגם במכר דינא הכי אלא להורות דעקרא דהך מלתא במכר נשנה אלא דילפי' מנה למלוה

דרך אחר נ' דהנה הרשב"א כ' דאם היו כאן ב' לקוחות וא' מוציא שטר עם זמן מבורר והשני מוציא שטר עם זמן שאינו מבורר גובה ב"ח מלוקח זה שאין זמנו מבורר והק' הלח"מ א"כ אמאי בסוגיין מצי לוקח מדחי לב"ח ותי' דהרשב"א ג"כ לא קאמר אלא משום דאין זמנו מבורר אמנם ד' רש"י דבכ"ג כיון דשעבודא דאוריי' והא דאין נפרעי' ממשועבדי במקום בני חורין דרבנן לא מצי לוקח מדחי לי' לב"ח א"וו בשטרי מכר מיירי וכ"ת עכ"פ הרי מטעם ב"ח אתי עלי' לא היא בשלמא בב"ח דעלמא דהלוקח מודה כי הוא בעל חובו אלא שבא לפטור עצמו בתק"ח אמרי' עלי' להביא ראי' משא"כ הכא כיון שהלוקח טוען כי המכירה קיימת א"כ אין כאן דין אחריות כלל ואין זה בעל חובו ובוודאי על הב"ח להביא ראי'

ואמנם מה שאני תמה על הלח"מ הוא זה דהרי מד' הרשב"א גופא מוכח דבהאי סברא לחוד דאין נפרעי' לא הוה כ"א דרבנן לא סגי דאל"כ אמאי כ' דנפרע מזה שאין זמנו מבורר דווקא דמאי אולמא