ליקוטי חבר בן חיים י רלה

א"נ משום דלמסקנא כ' רש"י דהא דבלא"ה לא יכלה למימר ב' כתובו' הואי דכ"ז דאין עד מסייעא לא שכיח אמנם תינח בכתובה משא"כ בשאר שטרות וודאי שכיח וא"כ אפי' מודעיהו להו לא מהני ומעתה נהי דדינא דע"א שייך גם בשאר שטרות אך ההיא דר"פ לא שייך כ"א בכתובה דל"ש ב' כתובות וז"ש האי בעל דווקא

דאוריי' כ"כ ליישב אמאי נקט רש"י בזה דווקא ואפשר עוד דלר"פ כ' רש"י כן דל"ק לי' קו' ר"ש ברי' דרב אידי דס"ל שבועה דאוריי' חמירא ולא חשדא עלי' אמנם סתמא דש"ס דמק' אר"פ ע"כ לא מחלק והיינו ד' רש"י בגיטין. ואמנם בענין ד' רש"י בגיטין נ' דדעתו כיון דבאמת מדינא אין חילוק בין דאוריי' לדרבנן אמנם בז"הז לא משבעי' כ"א חוץ לבי"ד שבועה דרבנן וכמ"ש רש"י ועלה קאי ר"פ דאימתי נוכל להשביעה חוץ לב"ד אם הוא שבועה דרבנן משא"כ אי מייתי לה לידי שבועה דאוריי' ע"כ בב"ד משבע לה

ואמנם מה שכ' תוס' דנ"מ דרב ושמואל ולא כ' דנ"מ שכנגדו חשוד על השבועה היינו דהתם אפשר לפ' דהאי דרבנן קאי אהיסת כמ"ש רש"י משא"כ בדרב ושמואל דקאמר הש"פ להדי' דנ"מ פוגם שטרו וה"ה ע"א. ואמנם בתי' בתרא שכ' דנ"מ מיפך דלא כמר בר רב אשי ולא כ' חשוד לכ"ע נ' לכאור' דס"ל דדווקא למר בר רב אשי לא מפכי' בדרבנן בחשוד משא"כ לדידן והטעם דלמר בר רב אשי דמדינא מפכי' כל שבועות ומ"מ הנתבע נשבע תחלה והכא תקנתא הוא בחשוד שהתובע ישבע ובדרבנן לא עבדי תקנתא משא"כ לדידן דאדרבא עיקר מיפך בדרבנן הוא וא"כ הם אמרי דבאינו חשוד ישבע הנתבע ובחשוד התובע

ובענין מ"ש רש"י עצה טובה ר"ל כי היכי שילך העד לאסהודי. ולא לתחזי לי' כשקרא דידע שפרע ולא הלוה

ובענין קו' רש"א ע"ד התוס' בעדות מיוחדת נ' דלא לחנם כ' רש"י דיפסיד עוד הפעם דלולי זאת אין כאן חשש דאם תודה א"כ עכ"פ ישביענה השבועה דרבנן כמעיקרא דלא הודית והאחר במקומו עומד שפרע לה א"וו שתכפור וא"כ כיון שיש שני עדים שהוחזקה כפרן ול"ש כאן אשתמוטי כיון דרוצה עוד לגבות א"כ הוא ישבע ולא הפסיד כלום

בסוגי' דשובר פ' הכותב ב"מ י"ח ב"ב ק"ע. ב"ב פי' רשב"ם מקצת חובו במלוה בשטר ר"ל עיקר כוונת ר"י משום יכוף לפורעו כמסקנא דגמ' וא"כ אפי' בשטר שאין בו אחריות ג"כ מיירי. נ' הטעם דלא אלימי עדים דהיינו דלא ניחא ללקוחות שיאמרו כי יצא שוב שטר אחר על נכסי' שלקחו מלוה זה כי מה שנפרע שטר א' זה לא ישמעו הכל וא"כ אזלי נכסיי'

ב"מ הנה תי' התוס' דלענין מזונות דלהבא הוא דאצטריך למימר הטוען אחר מעשה בי"ד לא אמר כלום ויל"ד אי להבא הרי בלא"ה אין אדם פורע ע תוך זמנו וצ"ל דכוונתם אל' יום שתקנו חכמי' שיתנו לה מזונותי' דאהני ל"ש למימר א"א פורע תו"ז

אמנם רש"י פי' גם בפ' אלמנה שם דאלהבא קמבעיא לי' ונ' דד' רש"י דהש"ס דהתם קאי אליבא דאנשי יהודה דסברי דהיתומי' יכולי' לסלק האלמנה בכל שעה וא"כ אלהבא יש להם מיגו דאי בעי מסלקו לה אך קמבעי' להש"ס אי האי מיגו הוה מיגו להחזיק ומהני דהיינו אם נימא שהנכסי' בחזקת אלמנה או דלמא בחזקת יורשי' היא והוה מיגו להוציא אמנם להל' קיי"ל כאנשי גליל דאין יכולי' לסלקה להבא וא"כ שפיר אמרי' בשמעתין הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום

פי' רש"י פרעתי שלא בעדי' נ' כוונתו דאפי' ע"א אין לו דאם י"ל ע"א שוב ל"ש לא אמר כלום דהרי קיי"ל ותנן נמי ע"א מעודה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה

כ' רש"א דלא גרסי בתוס' הא דאי ס"ד במקום שאין כותבין ע"ש ולי נ' דשפיר גרסי לי' אלא דלהכי קאמרי דאביי קאמר כיון דסיפא ע"כ במקום שכותבין ואי טעמא דרישא משום דמקום שאין כותבין הוא לפלוג ולתני בדידה בין גט ואין עמה כתובה במקום שכותבין למקום שאין כותבין ולמה זה נקט בסיפא כתובה ואין עמה גט אלא ש"מ דאין חילוק בין כותבין לאין כותבין לדינא כלל וממילא מיושב ג"כ קו' ראשונה של תוס' שכוונתם בה דמנ"ל אכתי דכותבין שובר דלמא צריך לפרוע בב"ד ויכתבו ע"ג כנ"ל כוונתם וממילא מיושב בתי' דא"כ שוב יש חילוק בין מקום שכותבין לאין כותבין לגבי הא ולפלוג ולתני בגט ואין עמו כתובה גופי'

ונ' דהא דכ' תוס' בב"מ דשמואל לא פליג לגמרי אדר"י כ"א במקום שאין כותבין כתובה מודה היינו משום דק' להו הא דאמרי' לקמן לרב דאמר כתובה גובה וכו' ואמאי לא קאמר ג"כ לשמואל א"וו דבמקום שאין כותבין מודה שמואל ובכתובו' כ' באמת דלרב לאו דווקא ה"ה לשמואל ע"ש: