ליקוטי חבר בן חיים י רכז

אנן ולא מקרי שלא בפני בע"ד משא"כ בשור שנגח דל"ש זה וא"כ גרע משט"ח שהניח אביהן ולהכי קרי לי' טועה לריב"ח וד' הרמב"ן בר"ן שם דהטעם משום דידעי' דאין להם שום זכות בזה עפ"י יושר משא"כ בניזקין דהתם ולתרוויי' צ"ל דמאי דלא מוקי מתני' דידן כה"ג משום דל"צ הכרז"ה כמ"ש הר"ן. ומ"מ הך קו' מזיבורי' לא תי' הר"ן דשפיר הוה מצי למוקמי בהכי וצ"ע

בענין ערבא דב"ב יש כאן ד' שיטות שהם בעיקרן רק שתים הרשב"ם ותוס' תרוויי' ס"ל דביתומי' קטני' ודי הרשב"ם מדקאמר הש"ס ולא אודעינהו מכלל דבאודעינהו הוה פטור דזה לא מקרי אין ללוה לשלם כ"א ארי' הוא דרביע עלי' וע' ברמב"ן שם וד' תוס' דמ"מ מקרי אין לו לשלם ועכ"פ הוה מחויב אלא דאפשר דהם היו פורעי' ואמנם ד' הרמב' והראב"ד הי' כתוס' וק' להו הך אודעינהו ולזה מוקי לסוגיין ביתומי' גדולים וטעמא דפטירו לד' הרמב' משום דהוה פורע שט"ח שלא מדעת ונהי דמ"מ הוה מע"פ שוב דינא ביתומים גדולי' כמו בשטר לקטנים וד' הראב"ד דחשדי' לי' דאתפסי' צררי מדקדים ופרע אמנם ד' ר"פ ק' להולמם לד' הראב"ד וצ"ל דה"ק אי הוה שעבודא דאוריי' א"כ לית דין צריך בשש משא"כ השתא דלאו דאוריי' ולא הוה כ"א מצוה שוב אין כופין היתומי' אפי' בקרקעי אלא דכגון דא צריך יישוב גדול דלא ליהוי כולהו סוגיי' הש"ס דלא כר"ה וכבר נדחקו תוס' בכתובות ליישב הא דא"ל רב כהנא לר"פ משום דלא ניחא להו למוקמי אפי' ביתומי מטעם שכ'. אך ע' ברא"ה לכתובות פי' ד' רב כהנא באופן מובן ומבורר: בענין צידי רה"ר פ' הכותב

הנה לא פי' רש"י מה ענין צידי רה"ר עד לבסוף בתר דפשוט הש"ס מרב ושמואל נ' כוונתו ליישב קו' תוס' היאיך פשיט כלל מרב ושמואל והא אנהו ג"כ רה"ר אמרו ולא צידי רה"ר ולזה כ' רש"י דהנה אנהו קאי אפירות וכי ס"ד שיניח אדם פירות בר"הר מקום דריסת רגלי אדם א''וו בצידי ר"הר מיירי ששם אין כאן מהלך לבני אדם וש"מ צידי רה"ר כרה"ר דמי וע"ז דחי מ"מ במסקנא והטעם דלהכי באמת נקט רב ושמואל צבורין ומונחי' כלומר דמיירי דווקא בר"הר ממש וכדי שלא ידרסו ב"א עליהם הם צבורין ומונחים במקום א' ולעולם אדרבא דווקא לאו בצודי רה"ר

הנה הראשוני' הקשו על שטת התוס' דסוגיין במעכשיו ג' קושיות הא' ממ"נ אי תנאה הוה אפי' בר"ה גופא קנה ואי חזרה א"כ אין כאן מעכשיו והתוס' פ' האשה שנפלו תי' דשיורא הוה וא"כ בעי' מעכשיו ומ"מ גם בסוף בעי' מקום הראוי לקנין אלא שהראשוני' דחי זה דהרי בגט ל"ש שיורא כדאמרי' בקידושין שם דשיורא בגיטא פסיל דבעי' כרות גיטא ואמנם התוס' לטעמיי' דפי' בקידושין דדווקא בלאחר מיתה פסיל שיורא בגיטא משא"כ לאחר ל' יום וא"כ ה"ה בגט שייך שיורא כה"ג וכ"ז מבואר במ"ל פ"ט מגירושין. ואמנם בזה מתורץ ג"כ קו' שניי' של הרא"ה ממ"נ אי מעכשיו מהני ל"ל צידי רה"ר ואי לא מה מהני צידי ואמנם שפיר מהני דמתחיל עתה הקנין ובעי' צידי רה"ר כי היכי דלגמר הקנין אחר ל' יום כמ"ש תוס' בפרה. ובענין קו' שלישי' של הראשוני' אמאי לא נימא בפרה גופא מהיום והניחה המ"ל פ"ה מעבדי' בצ"ע. כ' תוס' יבמות צ"ג ליישב דדווקא בלאח"מ שאין לו לעצמו עסק כלל בדבר אמרי' שהי' כוונתו באופן המועיל יותר משא"כ מחיים שפיר י"ל דלטובתו התנה וכה"ג ניחא לי' זה תו"ד וכבר תמה בקצו"הח קצ"ז על המ"ל שלא זכר ד' תוס' אלו

והנה ביישוב ד' הרמב' הבינו הש"ך קצ"ז והבי"ש קמ"ו בא"ע דכוונתו דהרמב' פוסק בקידושין כרב דספיקא הוה ובממון כשמואל דתגאה הוה היכא דאמר מעכשיו ובלא מעכשיו לא מהני בממון כמ"ש ה"ה דמשיכה אזלא לה ומה"ט דחו ד' הכ"מ שכ' דאגם דווקא מד' התוס' דהרי תוס' כ' כן לר"י והרמב"ם פסק כשמואל וק' להבי"ש גופא אמאי באמת פסק כשמואל נגד ר"י ולי ק' עוד טובא אי אגם דר"נ לאו דווקא היאיך בעי' הש"ס למפשט כלל מדר"נ ותו מנ"ל להרמב' לחלק בין גירושין לממון מסברא דנפשי' א"וו משים דס"ל כד' התוס' דבממון ה"ט דר"י לטעמי' דס"ל שיורא הוה ואמנם בגט ל"ש שיורא וא"כ לאו במעכשיו ולא ס"ל כד' התוס' דלא מקרי שיורא כ"א לאח"מ ואמנם עכ"פ בממון הטעם משום שיורא וא"כ שפיר אגם דווקא ושפיר פשוט הש"ס וא"כ ע"כ גס ברמב"ם אגם דווקא ואדרבא כל פסק הרמב"ם חוץ בקידושין משום חומרא דא"א כולה כר' יוחנן קאי וכד' הכ"מ

בענין שבועת האשה פ' הכותב

המושיב אשתו חנוני' פי' רש"י למכור פירות ויין משביעה שלא עכבה אפוטרופסית וכו' הנה ביאר רש"י משבועה טרם ביאר אפוטרופסות וכן בענין חנוני מאי בעי רש"י ונ' דבא ליישב למה כפל