ליקוטי חבר בן חיים י רכו

מעיקרא מ"ט לא יל"ד טובא ועד השתא מ"ט ניחא להש"ס דרב אסי ור"י אמרו דאין נזקקין ולזה נ' דוודאי ידע הש"ס שפיר דטעמא דאין נזקקין דאין חבין לאדם שלא בפני' וקטני' כשלא בפני' דמי ואמנם פשיטא לי' להש"ס דהא דרב דאמר ליזל בתר שבקיי' ע"כ לא פליג אדר"י ור"א וע"כ בשחייב מודה מיירי וא"כ ר"נ דלא אזדקק מעיקרא אפי' בשחייב מודה לא אזדקק ומ"ט וע"ז קאמר ר"פ משום דס"ל יתמי לאו בני מעבד מצוה ור"ה קאמר דר''ל בשאין חייב מודה מוקי להך דרב וכה"ג מעיקרא לא הוה מזדקק

והנה כ' רש"י מיתמי ר"ל יתומי' קטני' ולאפוקי מד' הרי"ף שכ' דר"ה דפליג משום דמצוה על היתומי לפרוע חובת אביהם מבואר דס"ל אפי' בגדולי' פליגי ובהכי מתיישב לן למאי דקיי"ל הכא כר"ה או כרבא א"כ למאי הל' הביא הרי"ף בכתובו' הך דר"פ א"וו משום דלענין פריעת ב"ח מצוה ל"פ ר"ה כ"א לענין יתמו הוא דפליג. והנה ד' ר"ח דאפי' במטלטלי כופין אף דע"כ מודה דלא משתעבדו לב"ח היינו משום דלענין חזקה יש להם חזקת תפיסה ומגו דאי בעי אמרי לקוח הוא בידו ואפי' ביד אחרי' מהמני ואמנם כיון דמצוה לפרוע חובת אביהן ומטעם זה מגבי' מניי' קרקע ה"נ מצוה זו במטלטלי' דהרי רמו רבנן שעבוד עליי' והק' עלי' מקטינא דאביי אמנם כ"ז אי האי דקטונא דאביי מיירי בשהניח אבי' מטלטלי' כד' רוב הפוסקי' דבענין אחר אפי' מצוה ליכא אמנם ד' ר"ח כרשב"א דמ"מ מצות כיבוד איכא אף דלא ירשו מידי וכה"ג מיירי בקטינא דאביי. ובאמת צ"ל דטעם הפוסקי' דהיכא לא הניח האב מטלטלי' ליכא מצות כיבוד דכיון דלא הניח כלום לא מקרי לוה רשע דאונס רחמנא פטרי'. ובהג"א כ' טעם דקיי"ל מכבדו משל אב

ואמנם מה שנתקשו הסמ"ע וש"ך סי' ק"ז על הרמ"א שלא כ' גם בזה ד' הרמב"ן דאם רצו ב"ד כופין היינו משום דבלא"ה רש"י חילק וס"ל דאין בזה מצות כיבוד כלל כ"א מצוה דרבנן ואין כופין

וכ' רש"י צררי מעות וכו' בשעת מיתה נ' דק' לי' ג"כ קו' הר' יונה בראש ב"ב ה' אמאי לא נקט מעות אלא וודאי משום דצררי אפי' תוך זמנו דרכו להתפיס ואמנם הראש הק' עלי' תינח במע"פ במלוה בשטר לאיזו ענין יתפיסנו צררי ולזה כ' רש"י דשעת מיתה שאני וכ"ת הו"ל ליקח השטר ממנו באמת ביקש אך לא הספיק עד שמת ומעות דנקט רש"י ר"ל כלומר איכא גווני דאפי' למטות איכא למיחש כגון לאחר זמנו ואמנם צררי בכ"ג איכא למיחש

והנה הראב"ד הביא ראי' מדלא משני הש"ס אדרב אסי בשטר שיש בו נאמנות ש"מ אפי' כה"ג אין נזקקין והק' ה"ה משמתא וכבר כ' דלפי' רש"י ל"ק דהיינו דשלחו מתם ואמנם מתוך זמני יק' ולזה הי' נ' דס"ל להרמב' דרבא ור"ה בהא פליגי ר"ה חייש לצררי וא"כ אפי' תוך זמנו חיישי' ומה"ט לא קאמר הש"ס א"ב תו"ז כדדייק התוס' ב"ב ה' ואמנם נאמנות שפיר מהני משא"כ רבא לצררי לא חייש כסברת הראש דכיון דיהיב שטרא לא מתפיס צררי ואמנם לשובר חייש הנה נגד שובר שפיר לא מהני נאמנות ואמנם שוב תוך זמנו לא חיישי' לשובר והנה פסק הרמב' כרבא והש"ס לא רצה לשנוי כ"א מאי דכ"ע מודו בי' בין ר"ה בין רבא ולהכי לא נקט לא תוך זמנו ולא נאמנות

וכ' רש"י והל' כר"ה דהיכא דלא שמתוהו כוונתו דר"ה קאמר סברת ר"נ מעיקרא ואמנם הרי ר"נ בתר הכי הדר בי' ואפי' כה"ג הוה מזדקיק ואנן לא קיי"ל כוותי' בהא וא"כ הך הל' ר"ל דחיישי' לצררי וכן מבואר ב"ב קע"ד שם

ואמנם ד' התוס' דקיי"ל כר"נ והביאו ראי' מכתובו' ודברי' אלו צריכי' ביאור ונ' כוונת' דע"כ מטלטלי ביד אחרי' מגרע גרעי מקרקעי דיתמי דהרי בקרקע דיתמי מודה ר"ע ובמטלטלי ביד אחרי' פליג אר"ט וא"כ כיון דנזקקין למטלטלי ביד אחרים כ"ש למקרקעי אלא דאיכא למדחי דלמא התם ביתומי' גדולים וע"ז הביאו ראי' מר' יוחנן דאמר לכתובת אשה משום חינא וכה"ג אפי' ביתומים קטני' נזקקי' כדאמר ר' יוחנן הכא בהדי' וע"כ פליג ריב"ח אר"י בפי' מאי כושל ואמנם מודה דמתני' מיירי בקטני' זה נ' תו"ד לאחר העיון

ועוררני תלמיד א' ממ"נ אם רצה הש"ס למיהדר ולאקשוי הו"ל למיהדר גם מזיבורי' הקו' ונ' דכל עיקר קו' הש"ס להוכיח דע"כ צריך לחלק למימר בגוי שקיבל לזו ולא לזו דאל"כ ק' הך ואמנם בהך דזיבורית שוב מצי' למוקמי בכתובה

בענין קו' תוס' מנפרעת שלא בפניו נ' דהיינו דדוחקי' לרש"י למימר דר"ה בשעת מיתה דווקא מיירי דאז הדרך להתפיס צררי אף דשקיל שטרא משא"כ בנפרע שלא בפני' ל"ש חשש צררי כלל משא"כ לרבא שפיר הק'

בענין נזקקין לנכסי יתומי' במה שהלוה האפוטרופוס אף כי הראש והר"ן שני' חלוקי' בפ' אלמנה ניזוני' על ד' התוס' דס"ל גם כה"ג אין נזקקין בכ"ז כ"א נותן טעם אחר לדחות ד' התוס' ד' הראש דבענין מה שנישא ונותן האפוטרופיס בעדם אנן יד יתומי'