ליקוטי חבר בן חיים י רכה

ואמנם נר' דדין הנדוניא כ' רש"י מדלא נקט הש"ס תרוויי' בכתובה חדא בכתובה דאוריית' וחדא בנדוניא אלא ש"מ נדוניא דינה ככתובה ולד' ש"פ נר' ראי' מכאן להחולקים על הטור ופסקו דאין כאן דין קדימה ואי הוה נקט נדוניא וכתובה ס"ד משום דשני' יוצאי' מסתמא ביום א' משא"כ בכתובה דקדימה לב"ח הדין כד' הטור קמ"ל דל"ש

כ' הנ"י דתולה מעותיו בגוי דווקא ולא בישראל ונרא' הסברא דגוי אלים ולא ציית דינא ולא מצי' למימר לי' אייתי ראי' דדידך הוא משא"כ בישראל אמרי' לי' אייתי ראי'

בענין פריעת ב"ח מיתומים ערכין כ"ב כתובות פ"ו ב"ב קע"ד

ערכין ור"י אמר או לשטר נ' דר"י בתרתי פליג אדרב אסי דרב אסי אף דבכתובה מחמיר מ"מ ברבית ס"ל אפי' אם הגוי תובע מלוה בעדים ג"כ מזדקקי' לי' כשיש בה רבית משא"כ ר"י ס"ל דדווקא בשטר שעתיד להפרע בוודאי הוא דמזדקקי' משא"כ במע"פ אף שיש כאן לע"ע עדים מ"מ מאן יימר דעד דגדלו ותמי עדן ימצא אותו עדות בעולם וכיוצא כזה א"כ שפיר דחא לי' עד דגדלו ולהכי קאמר או לשטר וכו' וז"נ כוונת רש"י בד' ר"א שכ' שהי' מחויבי' לגוי מעיל כוונתו אף שאין לגוי שטר כלל

זמנין דלא ספקה לכאורה הוה מ' דע"כ פליג רב אמי למיחש לדלמא לא ספקה משא"כ היכא דבאמת לא ספקה מודה רב אסי אך זה לא יתכן חדא דא"כ אמאי קשתיק ר"א וקאמר סתמא דווקא ברבי' נזקקין ועוד אמאי לא מוקי הש"ס כל הנך מתני' בכתיבה לר"א וכגון דלא ספקה ועוד אי ר"י אפי' בדספקה קאמר מאי קאמר הש"ס היכא שבתקו' מזוני דוודאי קמפסדי מאי וודאי שייך הרי כ"ז דספקה לא מפסדי יתומי' ואמנם הפוסקי' שסתמו דברי' הטעם דאנן משום חינא מתני' לה. ואך זה ק' לר"א היכא דלא ספקא אמאי באמת אין נזקקין ולזה נ' דרב אסי ה"ק מזוני דאלמנה ענין אחר בגווה כי החכמי' חשו לטובת האלמנה כמו לטובת היתומי' אלא דמ"מ שלא יפסידו היתומי' מכל וכל תקנו להם מע"י ומשום דזמנין מ"מ מפסדי לא עקרי תקנתן דתק"ח קבועי' הן

ארא כיון ק' מאי אלא ולזה נ' דכוונת הש"ס מעיקרא להק' הא מל' ריא"ש דאמר אין לה מזונות מ' דמשעה שתבעה אף שלא נזקק לה ב"ד וא"כ שפיר הק' דלא נזדקק לה כלל וע"ז קאמר אלא לא כדס"ד דאם לא נזדקק לה כלל ג"כ תפסיד כ"א אם תפסיד אנו צריכין להזדקק לה ואם נדע דלא נוכל להגבות לה אין אנו רשאין להזדקק לה וכיון דע"כ נזדקיק לה בתחלה א"כ גם לבסוף ע"כ נזדקק לה ואפשר כי עד"ז פי' הרמב' פשט הסוגי' ול"ק קו' המ"ל מנשאת דלא מזדקקי' לה

פי' המשך התוס' דלכאורה מצי' לפ' מי ציית להמתין אך מדכ' תוס' דכ"ז דשקל רבי' רוצה להמתין א"כ ע"כ פי' מי ציית להמתין בלא רבית ואי נשלם לי' א"כ שוב מפסדי ותמי ע"י הכרז"ה

א"ה רבית נמי לא נשקיל יל"ד וכי אסרה תורה לגוי למשקל רבית דאי אסרה היאיך יהבי' לי' הא הוה לפני עור אמנם הכא מק' ממ''נ כיון דמן הדין שקיל הגוי האי רבותא היאיך נכריחנו להמתין ל' יום בלא רבית וא"כ ע"כ מן הדין אין אנו חייבין לשלם לו הרבית וא"כ לגמרי לא ניהב לי' ותוכן הענין הוא כך דבאמת הפקעת הלואה היכא דליכא חילול השם מותר וחילול השם היינו אי לא דייני' לי' כדין שדנין ישראל וכיון דישראל חייב להמתין עד שיגדילו בלא רבית ה"כ יהא הגוי חייב וכה"ג הפקעת הרבית לא מקרי חיה"ש מיהת

אין נפרעין מאי דמק' הש"ס תו אפשר דהכא ק' לי' אי בקבל עלי' אפי' מני' דידי' נמי לא נפרע לי' כ"א מן הזבורי' דטעמא ב"ח בבינוני' מתק"ח לישראל הוא דעבדו תקנתא שלא יעברו על השמר לך פן תקפוץ ידך משא"כ לגוי וע"ז קאמר הרי גם לר"י ק' מאי ארי' מיתמי אפי' מני' ולמסקנא צ"ל ע"ד שכ' לעיל כיון דהשתא מיהת דייני' בישראל מני' דידי' בבינוני' גם לעכו"ם דייני' ע"כ הכי משום חילול השם

והנה הביא הרמב' ד' הגאוני' דהיכא דאין הנכסי' שוין יותר מן הכתובה לא מזדקקי' ולא חשו לחן האשה וד' הראב"ד בכוונת דברי' דלא חשו כלל לחן ק' א"כ אמאי לא פליג בגרושה דעלמא וכן הרמב' הי' לו לכתוב ואנן לא סבירא לן א"ו הכוונה להם דס"ל דהא דחשו לחן האשה דווקא היכא דלא מפסדי יתמי אף דאין מרויחין כגון בגרושה משא"כ היכא דמפסדי יתמו לא והראי' דאל"כ אמאי אמרי' באלמנה דסלקי' לה בדלא ספקה אדרבא משום חינא לא נסלקנה. אמנם נ' דדבר זה תליא בפי' משום חינא דהני גאוני ס"ל כפי' רש"י דהיינו שימצאו האנשי' חן בעיני הנשים וא"כ שפיר שייך זה אפי' במזונות משא"כ ד' שאר הפוסקי' דמשום חינא היינו שירבו עלי' קופצים וא"כ ל"ש זה כ"א בכתובה ולא במזונות: