ליקוטי חבר בן חיים י רכד

המחילה לא לו יהא כ"א ללוקח ולא תק' מברתי' דקרובתי' דר"נ דהגיע לה ירושה בעד מחילתה ירושה ענין אחר הוא כי לולי הי' אביה חייב לשלם כ"ש דהוה יורשה משא"כ בשט"ח לולא שיהי' הלוה חייב לא הי' משלם למלוה וא"כ לא חשידי ישראל בכך ליקח מעות ולהזיק טל מגן או לגזול בידים להלוקח כשיעכב לו מעות המחילה אשר ע"כ לא חשו חכמים לכך ואמנם ס''ד דביורש שלא נטל מעות חשו טפי קמ"ל ואפי' יורש

ועד"ז נ' לפ' ד' התוס' ב"ב קמ"ז שהניח הש"ך חו"מ ס"ו בצ"ע במ"ש ומ"מ קשה הא יפסידו ע"י השובר עכ"פ דמי המכירה וקשה הרי גם כשכ' שובר צריכה להחזיר דמי המכירה ואמנם ה"פ דברי' אם תמחול עכשיו א"כ אנו יודעי' כי על מגן אין אדם חוטא ולא לו וע"כ יתן לה הבעל דמים בעד המחילה ואותן דמים נגבי ללקוחות בדמי המכירה ואמנם עכשיו שזמן מה קודם המכירה כבר פרע לה הבעל וא"כ מאין ימצא מקום להגבות דמי מכירה מיהת ללקוחות. וע"ז תי' משום דבר מועט וכו' כוונתם בשלמא אם הי' הס' אם הכתובה כולה לבעל או ללקוחות שפיר משא"כ עכשיו דאין אנו דנין כ"א על דמי המכירה והיא מכרה בטו"ה ואיך מס' נפסיד לבעל כמה מאות בשביל טו"ה ומה גם כי עכ"פ כיון שהשובר הוא מחילה ג"כ הוא עכ"פ נהי דגורם הפסד מ"מ טורף כדין וע"ז הקשה אח"כ דלמא בדמים מרובים זבנה אחר גירושין

זבנתא לכתובה פי' רש"י שעבוד כוונתו דלכאור' הו"ל לש"ס למימר דלהכי אפיך ר"נ בזכותא משום שהם קנו בעד דבר מועט שוה הרבה ולזה כ' רש"י דלא היא דהם לא קנו כ"א השעבוד בעודה תחת בעלה ואז לא הי' שוה הרבה

ואמנם לדעתי כ' רש"י כן ליישב מאי דקאמר תבעוה לברתא ואין כוונתו בתבעי' לברתא כמו שפי' הראש דברי' כ"א ר"ל דבוודאי במוכר שט"ח גמור ל"ש למימר שילך הלוקח אצל המלוה ואמנם כאן שלא מכר' כ"א השעבוד ר"ל כל זכות שיגיע להמוכר או יורשים שפיר צריכה תחלה לחזור על יורשי המוכר. ומה"ט כ' רש"י גבי תיזול ותיחל ואמה מכרה לומר לא תימא כיון דלא מכרה השט"ח עצמו א"כ עליו להגבותו לא כן כי אם לענין זה הוה כמכרה השט"ח עצמו

אמר לה נ' דר"נ לא אמר כ"א ללקוחות ע"ד שכתב הראשוני' כדי שיתפשרו עמה וא' מהעומדין גלה לה ומחלה ולא נתפשרה ומ"מ שפיר קאמר הש"ס אמאי נתחרט ר"נ וכי הוא פשע בדבר שבא א' וגילה הסוד ותי' דגם זה אסור לדיין ע"ד חכמים הזהרו בדברי' ואמנ' משום מבשרך לא חש ר"נ ואח"כ נתחחרט דאדם חשוב שאני

אי פקח הוא כתב רש"י הלוקח נ' דדקדק רש"י מדוע זה הביא שוב הך דיורש מוחל א''וו דבאמת לגבי המוכר אין לחוש כמ"ש למעלה דלא חשידו ע"כ וא"כ למה זה יפסיד שעבודו הקדום בחנם משא"כ ביורש הוא דאיכא למיחש אך תינח בלוקח משא"כ במקבל מתנה גם בנותן גופא איכא למיחש וז"ש רש"י דלהכי לא נקט הש"ס למלתי' כ"א איורש משוה דבלוקח מיירי. ועד"ז נתיישב קו' הש"ך על הפוסקים דבמעמד ג' לא מהני מחילה א"כ אמאי לא קאמר דלקני במעמד ג' ולמ"ש עיקר החשש לגבי יורש ולגבי יורש בפרט כשאבא כבר מכר ל"ש מעמד ג'

מגבי בי' בהאי שטרא נרא' דרש"י הביא ראיה מזה לשטתו דשטרא מעליא היינו כל החוב דאל"כ מאי בי' שייך וכי בשטר הוא גובה. אמנם לד' הרא"ש דר"ל דמי שוויי' עכשיו ג"כ א"ש

למאן דלא דאין כתב רש"י פלוגתיי' וכו' כוונתו דלהחולקים על רש"י נקט האי מגבי בי' דמי נייר אגב גררא ועקרו בשורף שטרות וע"ז כתב רש"י בשלמא אי פלוגתא דר"מ ורבנן הוה בשטרות א''ש משא"כ עכשיו דפלוגתיי' בכלאים ולמה זה ינקט הכא אגב גררא דשורף שטרות

וכ' עוד וקיי"ל כר"מ כוונתו דלהחולקים עליו בשטרא מעליא צ"ל דהא דכפיי' רפרם למימר דהל' כר"מ אך הא לא צריכה לדרפרם דוודאי הלכה כר"מ בדינא דגרמי א"וו דוודאי פלוגתיי' דרפרם ורב אשי הוה אי מגבי בי' דמי שטרא מעליא או דמי מכירה ולמסקנא דמי שטרא מעליא מגבי' כרפרם

סברת הפוסקי' דבאין לו לפרוע ל"ש מחילה דהמחילה שעבוד' דר"נ באין כא': בענין פריעת ב"ח וכתובה פ' הכותב

האי כי דינא ע' רש"י הנה וודאי אי הוה מיירי מחיים אתי כפשוטו ב"ח גובה אפי' מגלימא דעל כתפא וכתובה אינה נגבת אלא ממקרקע אך רש"י ס"ל דאפי' לאח"מ מיירי לזה כ' מ"ש וכ"ת הרי לאח"מ מטלטלי לא משתעבדי ואג"ק הרי דינם כקרקע כ"כ בנ"י לתרץ דמיירי שיש כאן קרקע להגבות שני' וכיון דע"כ יפרעו היתומי' יש להם לפרוע מזוזי כי דיני'

מ"ש רש"י וסמכה על שעבוד קרקעות הקדים כן משום נדוניא שכתב אח"כ: