ליקוטי חבר בן חיים י רכ

אמנם מ"ש רש"י אביכם הי' חייב לי כוונתו דלאחרי' לא מצי' תפיס דהוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא גרע ממציאה דאי' לר"נ דשייך בי' תופס לבע"ח ולא גרעי יתומי' ממציאה אף דלבע"ח לא דמי

ואמנם שאר ד' רש"י מוקשים מאוד דמלבד כי דבריו סתרן זא"ז דמעיקרא מ' דבקרוב למות תליא מלתא ובתר הכי סיים דלשם חוב בעי' גם ק' דבגמרא אין רמז כלל מזה ותו דהרי ד' רש"י כמ"ש הר"ן פרק אלמנה בשמו דמבית בעלים לא מהני תפיסה ואמנם בנחקור על סברת רש"י בזה נראין ד' תלמיד א' שהשיב דכיון דאמרה תורה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו א"כ תפיסה כזאת לא מהני אמנם בידנו לחלק דדווקא בעודו בחיים חיותו הוא דאמרה תורה כן דאפש' ע"י בי"ד משא"כ כשהוא קרוב למות ולאח"מ מטלטלי לא משתעבדו כה"ג לא אמרה תורה ואמנם עד"ז אם בא לידו בתורת פקדון עדיף דמדעתו נתנו לו אמנם הרי לא לקחו לשם משכון ולכך בעי' הוכחה דלשם משכון והבה ניהלי' אמנם לו יהבי' סמוך למיתה בידה בתורת פקדון ג"כ לא גרע מתופס אז לשם חובו דאנן סהדי דהא דאמרה לשם פקדון משום דלא רצה לצער החולה ולולא יהבה בתור' פקדון הי' שקלה לשם חובו בע"כ אז וא"כ שפיר קנה

כ' תוס' דמגו למפרע לא הוה מיגו וד' הש"ך בכללי מיגו דבכ"ג לא הוה מיגו אמנם מד' תוס' מבואר דדווקא אם הטענה קמא לא הוה עדיף מטענה בתר' לא זולת וכ"ת בהאי דסנהדרין במאי עדיף פרוע מקלתה שפיר עדיף דפרוע ליכא דינא עלה דידה משא"כ בקלתה שפיר יוכל לתובעה לדין

וכן בההיא דשבועות להד"מ הוה העזה טובא מנתתי' לך ואפשר דזה פי' ד' ר"נ דנתתי' לך נשבע היסת משום דמודה במקצת דהי' עלי' דררא דממונא ואין זה העזה כ"כ כלהד"מ דכופר שלא הי' עלי' דררא דממונ' ועדן יק' אמאי לא נהמני' במגו דאי בעי אמר אתמול נתתי לך וצ"ל דבאותה טענה ל"ש מיגו דלא מצי' מיגו כ"א מיגו דאי בעי טעון עדיף מנה משא"כ כאן סבר כי לנתתי' לך יש לו זמן בכל עת למטען

ואמנם הך ראי' מקלתא לשטת תוס' בסנהדרין שדחו ד' רש"י שם במ"ש אתחזק היינו הנפק ולולי ד' הי' נראין לי ד' רש"י מבוארין דדעתו דבשלמא שטר שאינו מקוים דשייך גבי' מיגו דאי בעי שתיק מיגו כי האי אלים לאורועי שטרא משא"כ במקוים אף דאיכא מיגו לאו כל מיגו אלים לאורועו שטרא

בענין מרענא שטרא פ' הכותב

כ' רש"י דאי חייבא שבועה שהי' תובעה והיא כופרת אין לפרש דכוונתו דלא מיירי בנשבע ונוטל משום דנשבע ונוטל דרבנן ובדרבנן לא מפכי' דא"כ עיקר חסר בד' רש"י דהרי גם בנשבע ונפטר וכופר הכל הוה היסת בעלמ' והו"ל לרש"י למימר וכופרת במקצת ואמנם כוונת רש"י דאס"ד בנשבע ונוטל הוה מעשה מנ"ל לרב פפא למילף מכאן דמרענא לשטרא בגוונא דקים לי' דלמא דווקא הכא דבאה להוציא ממון בשבועתה וכיון דקים לרבא דבת ר"ח לא משקרא תו לא נחתי' לה לאפוקי ממונא מהנתבע משא"כ לקמן לאורועי שטר העומד בחזקתו מנ"ל א"וו דנשבעת ונפטרת היתה ובקים לו מפקי ממונא ע"י היפוך שבוע' ומכ"ש דמרעא לשטרא וכ"ת א"כ מנ"ל דמקרע לא קרעא לא היא דהכא כיון דמיירי בנשבעת ונפטרת ומפכי' לשבועתה ע"כ דמיירי בשבועה דאורייתא וא"כ כ"ז שלא נשבעת משלמת מדינא ואנן ע"כ לא נתנינן לה שבועה וממילא משלמת אלא דרבנן עבדו לטובתה דהתובע ישבע משא"כ בשטר דנקרע כל השטר עפ"י ע"א וודאי לא

בת ר"ח כוונת רש"י דהאי קים לי דאמר רבא דווקא שייך באשה ובן כדרבא ודר"פ באדא מר הואיל ואדם מכיר בהם היטב לא זולת ולהכי לא הימני' רבא לר"פ ג"כ

קו' הראשונים על הרי"ף דמפ' מרענא ומחוי' לשבע הרי גם בלא"ה בע"א מחויב שבועה נ' להוכיח מד' אלו דד' הראשוני' כד' הש"ך דגם בטענת שמא מחייב ע"א שבועה דאל"כ לוקי כה"ג: ובענין וגם כד' ר"ה דאפי' בתוך זמנו מחייב ע"א שבועה דלא מסתבר למימר אפכא דתוך זמנו אפי' קים לי לא מהני

ובמאי דפשיטא לראשוני' דבע"א בעי' עד כשר לולא דשייך קים לי נ' טעמיי' דכ"מ דשנים מחייבין ממון אמרי' והתם כשרי' בעי': בענין מחזי כשקרא גיטין כ"ו ופ' הכותב

גיטין הנה מקו' זו של הש"ס מבואר דאפי' בכתיבה בעלמא בלא חתימה שייך מחזי כשקרא דאדרב' הו"מ למימר מאי דאכתיבא דאחתימא ואמנם הטעם נ' דמה טעם תהא כתיבא מותרת דכתיבא חספא בעלמא הוא ומה"ט שוב מחשיב בתר הכי כאילו חתמו עדים אחספא: