ליקוטי חבר בן חיים י ריח

ובפלוגתא זו של הרמב"ן והר"י הלוי נ' תליא ג"כ שיטת הרמב"ן בע"א ויתיישב סתירת הרמב"ן שהק' הש"ך סי' נ"ח ותו"ד הרמב"ן כך הוא דדווקא היכא דהע"א מחייבו שבועה בבירור לא אמרי' מיגו להכחיש העד אמנם הכא וודאי אלו העיד העד בבירור שפרע הוה מחייב ליה שבועה ואמנם הרמב"ן לטעמי' דס"ל דפרעי' ר"ל דאיהו קטעין דפרעי' אבל העד לא ידע מידי לאיזו ענין יהיב לי' וע"ז כ' הרמב"ן כיון דכולא מלתא דע"א שהוא פרוע לא הוה כ"א דרבנן מאן לימא לן דגם כה"ג תקנו שבועה וא"כ ל''ש מיגו להכחיש העד

וכ"ז בשבועות ולדינא אמנם התם דמק' תוס' והרמבן מאבימי דהעיד שפרע בהדיא כה"ג שפיר הוה העד מחייב שבועה והוה מיגו להכחיש העד ומה"ט לא כ' תוס' דברי' כ"א אהך דאבימי ולא אמאי דאמרו בש"ס באפי סהדי ל' רבי' אלא דדווקא בגוונא דאבימי ובזה מיושב דקדוק עצום ע"ד הרמב"ן דלדבריו לא ה"ל לש"ס למימר אבל פרעי' בין דידי' לדידי' כ"א אבל לא פרעי' באפי סהדי אלא ש"מ דהתם דמסיים הש"ס וכדאבימי דמיירי דמעיד אהפירעון מודה הרמב"ן דסלי בע"א

ואמנם מאי דסייעא בפי"ד ממלוה ד' הר"י מיגש מדלא אמר הש"ס דיהיב לי' באפי סהדי אנא אמינא לולי דבריו דיש לדייק מל' הש"ס אפכא דהו"ל למימר דאית לי' סהדי דפרעי' אלא ש"מ דעדים אין לו דלא ידעי עדים מה להעיד

ובענין ראי' הרי"ף ממסחתא ביאר הרא"ש דעת הרי"ף דכוונתו דהתם מיירי ע"כ שכ' בשטר אחורי וכי לאיזו ענין כ"כ א''וו כדי שיפרע מהם וע"ז השיב הרא"ש דדלמא התנה עמו שיקח תורי בעד כספו כדי שירויח ויהא לו מקום לגבות מע"פ שלו ואמנם ד' הרי"ף נ' דלאו אורחא למכתב בשטרא אחורי א"וו האי שטרא עסקא הי' כמ"ש רש"י ומלוה טוען דמחצה פקדון גבה אמסחתא ומלוה עדן יש לו גבי' ומ"מ הרי אבטיל שטרא כיון דמחצה פקדון מיהת כבר גבה. ובענין ראי' של הרי"ף ג"כ ביאר הרא"ש דראי' הרי"ף דע"כ סטראי מצד עצמו לאו טענה היא. ומ"מ תמוה בעיני שלא הרגישו הראשונים בזה אשר הרי"ף מחלק בין ההיא דסטראי להאי דקים לי בגווי' דהתם דין אחר

ואמנם בענין קו' התוס' והראשוני' מאבימי לא הבנתי דלכאורה ההיא אבימי קרוב ללוה הוה בר אחוה והאיך יכול להעיד וצ"ע

והנה לד' המרדכי דהיכא דהשליח משלם לאו כל כמיני למימר סטראי צ"ל דהכא הכחישו השליח עצמו: א"נ דהכא מיירי דלא אדכר לי' שטרא כלל וכדמ' לשנא דש"ס וא"כ פטור הי'

ולכאורה הי' אפשר לומר דבהא הוה פלוגתת דש"ס עם רב אשי דהש"ס דייק מדלא חקר ר' אבוהו היאיך אפשר לומר אי שקיל שטרא והב זוזי או אפכא דאי פטור לא הוה נוגע בעדות וס"ל דמיירי מקמי דתיקון רבנן היסת וש"מ דבין כך ובי"כ משלם ואמנם רב אשי ס"ל אדרבא אי הוה משלם לא מצי תו למימר סטראי אלא ש"מ דלא משלם בחד גוונא וכה"ג הוה מיירי ולמימר דמיירי בלא אדכר לי' שטרא כלל לא ניחא לי' דא"כ מנא ידע אבימי דלתבע שטרא מנייהו ודלא הוה נוגע הוא מטעם היסת והש"ס לית לי' דינא דמרדכ"י וא"ש כמ"ש

ואמנם מ"ש רש"י שליח למשלח כ' ג"כ מטע' זה דגם רש"י כהמרדכי וק' לי' כיון דמשלם האיך כל כמיני' דמלוה למימר סטראי וצריך לדחוק כמ"ש ולכאו' הי' אפשר לומר דהשליח עכ"פ פטור והכא על שכר השליחות אנו דנין אא"כ אפכא הו"ל למימר לא משלם משום דשני בשליחותי' אע"כ שליח למשלח מיירי אי מיחייב לשלומי מיירי וזה כוונת רש"י

ובמ"ש שהרי פשע כוונתו דלא תימא דבשליח בשכר דווקא מיירי לא היא כ"א אפי' בחנם מיחייב דמקרי פשיעה וגם זה כתב דלא נתרץ דאבימי שליח בחנם הו' ופטור

ולסיים שיעורי החורף תרי"ב אמרתי ע"ד דרוש על ב' אופנים הנה הקב"ה שלח הנשמה לעו"הז ונתן לימינה השכל הרואה את כל ונוכחת וצוה עלי' לעזור את גופה בשכלה למען תנוח ותשקוט ממנו ואמנ' אחר שהשלים השכל מאוי הגוף תבקש הנפש שימלא הגוף התנאי שהתנה הש"ית עמו בחורב חמור הטובות שקיבל ואמנם הגוף יכפור באותן הטובות כי לא מנשמתו היו לו ואומר כחו ועוצם ידו עשו לו החיל ואמנם בזמן שהי' מעמדנו ומצבינו עפ"י נסוי אם הי' הגוף כופר בכל הי' חטאתו רבה משא"כ כעת אשר אותותינו לא די שאינו כיפר הכל. והנה אבוהו זה אבינו הרחמן שאנו עתידין ליתן דין וחשבון לפניו ואבימי ברי' היא הנשמה בתו של הקב"ה ורב חמא בר ברי' דאבוהו היינו השכל דחמי כל תשפע מהנשמה ובי חוזאי הם הגופים העוסקים ביישובו של עולם והנה הני בי חוזאי נושים ומבקשים תפקידם מאבימי ברי דאבוהו היא הנשמה הטהורה והנשמה שולחת להגוף מאוויו ביד