ליקוטי חבר בן חיים י ריד

רצה ריב"ח למימר בהדיא ב"ח אמנם אנן האידנא כמקום שאין כותבין דמי שפיר כ' הריף בהדי' ב"ח

וד' רש"י ע"ד שכ' במתני' דטעמא דר"ט משים דמאוחר דלא מצי למגבי תו ממקרקעי ע"כ הי' דעתו אמטלטלי וכן אשה ה"ט דכיון דאין דרכה לחזר אחר נכסי בעלה ג"כ דעתה אמטלטלי אא"כ היא וב"ח מאוחר שוין ולדידה יהבי' משום חינא

ודרא כ' רש"י מע"פ נ' דרש"י לא רצה ג"כ לפ' ע"ד שנצטרך ע"כ לומר דר"ט אי' לי' שעבודא דר"נ וד' רש"י דבמלוה בשטר אמרי' כגבוי דמי ולא צריך לשעבודא דר"נ כלל לזה נקט רש"י תרוויי' במלוה בשטר

מה שנתקשו בתוס' אמאי הכא עדיף לר"י כתובה מב"ח ולענין זובורית אינו כן נ' דה"ט דוודאי היכא דאין ביד המלוה לעמוד על נפשו בע"א חיישי' לנעילת דלת יותר מלחינא אמנם הכא הרי במקום ובענין שאין קרקע יוכל המלוה לקבל משכון מן הלוה וליכא נעילת דלת משא"כ באשה אם לא תנשא כ"א ע"י משכון הוה לי' כתובתי' מונחת על השלחן וזה לא רצו לזה תקנו שאם יהא לו פקדון דהיינו המשכון או המעות ביד אחרים ג"כ תגבה מהם ואמנם מזה מוכח כסברת תוס' והיינו שסמכו תוס' דברי' אלו לפלוגתת רש"י ור"ח למימר דאף דלרש"י הא ל"ק מ"מ גם לר"ח לא תקש' דאין מדמין בתק"ח

ור"ע מאי אריא מותר הנה לשטת תוס' דטעמא דר"ט משום דכ"ז דאין היתומים מוחזקים לא אמרי' מטלטלי דיתמי לא משתעבדי ור"ע דפליג ע"כ לא מחלק א"כ שפיר פריך משא"כ לד' הרי"ף דטעמא דר"ט משו' שעבודא דר"נ ואהא פליג ר"ע א"כ מהיכן פשיטא להש"ס בסיפא וצ"ל דמ"מ לא מ' להש"ס לחלק בין כולה למותר מדפריך מ"ש מותר ומ"ש כולה

תוס' ד"ה ור"ע הנה מה דחלקו בין יבם לבעל היינו לטעמיי' דס"ל טעמא דכתובה דלא נתנה לגבות מחיים ואמנם למ"ש הר"ן פ' אלמנה דטעמא דדווקא למזונו מהניא תפיסה משום דמחיים מתזנא ממטלטלי וא"כ ע"כ בכתובה אפי' במקום יבם לא מהני תפיסה ולוה כ' הר"ן לקמן דממתני' דיבם מוכח כמר בר רב אשי דגם לכתובה מהני תפיסה

ולר"ט דמנחי היכא מ' דדווקא לר"ט קשה לי' אבל לר"ע בכ"מ מהני תפיסה וזה ק' על ד' רש"י שהביא הר"ן בפ' אלמנה שכ' דאף לר"ע בעי' תפיסה בר"ה או בסמטא. ונ' דהנה מדלא קאמר הש"ס רב ושמואל דאמרי תרוויי' וכו' כ"א מק' בפשיטות דמנחי היכא ש"מ דברשות אחרים וודאי לא מהניא תפיסה ומזה למד רש"י דה"ה לר"ע ואמנם פלוגתת רב ור"י לא הוה כ"א לר"ט דאנהו בהא פליגי דרב סבר דווקא היכא דמשיכה לא קנה מיתה לא מקנה ור"י סבר דמיתה גרע ממשיכה ואמנם לר"ע דמחיים מיירי ל"ש ט"ז וא"כ הא דנקט לר"ט משום דאליביו פליגי רב ושמואל: קריבי' דר"י כ' רש"י קרובי' כלומר דלהכי לא דן ר"י גופי'

בר חשו כ' רש"י שם האיש כלומר משום דל' חבי' הוה ושכיב כ' רש"י הלוה כוונתו דלכאורה הוה מצי' לפרושי דההיא יימר הוה בר חשו ר"ל בן מיחש כלומר ש"מ ושכוב וקודם מותו צוה לההיא שלוחא שיתפוס הארבא והי' מביאנו לפ' כן משום דק' לן הרי ע"י שליח לא אמרי' לשטת רש"י תופס לב"ח לא קנה א"וו ה"ט משום דהמשלח מת ואין שליחות לאח"מ ע"כ פי' רש"י דלא היא כ"א הלוה לחוד מת ובר חשו שם האיש: ובענין קו' תוס' על רש"י כבר העיר הרש"א דהוו מצי לחלק בין מציאה לב"ח ולא כ' טעם מ"ט לא מחלקי משום דסמך על המבין דמה ענין שליח למגו דזכי לנפשי' ואמנם בידנו לומר דה"ט דלא אמרי' מיגו דזכי לנפשי' משום דהרי ע"כ לא רצה לזכות דאלו רצה הרי הי' יכול לזכות וליתן בתר הכי ליד אשר רוצה אלא ש"מ לא רצה יהי' מאיזה טעם שיהי' כיון דלא ניחא לי' לא אמרי' מיגו משא"כ היכא דעשאו שליח אמרי' לעולם ניחא ליה והא דזכה בה מעיקרא לחבירו היינו משום דסבר כיון דאיהו גלה לו אינו רשאי לזכות בו וא"כ כיון דמיהא ניחא לי' שפיר אמרי' מיגו. א"ל רבא קאקא חוורי ר"ל בעלי שיבה עד מתי תשתדלו לאסוף הון

הכי אר"נ נ' לפ' דר"פ ור"ה ברי' דר"י הוו סברי דבהכי פליגי ר"י ור"ל דתרוויי' ס"ל דמתני' דשומרת יבם דלא כר"ע וא"כ ר"י לטעמי' דס"ל הלכ' כסתם משנה וא"כ הלכה כר"ט ולא הוה כה"ג סתם ואח"כ מחולקת דלמלתא אחריתא אתנייא התם ור"ל ס"ל הלכה כר"ע מחבירו ואנן כר"י קיי"ל דהל' כסתם משנה וא"כ הל' כר"ט ואמנם באמת הא דאמר ר"נ דר"ע מודה בתפס מחיים לא קאמר כ"א משום דתיקו הך סתם משנה כר"ע ג"כ והיינו דקאמר להו רבא מאי דעתכם משום דהל' כסתם משנה הרי להכי אר"נ והוא שתפס מחיים למימד דהך משנה כר"ע ג"כ אתיא וא"כ הל' כר"ע תו מחבירו

וזה ראיה והוכחה לשטת התוס' דאל"כ הכי אר"ל הל' כר"ע הו"ל למימר: