ליקוטי חבר בן חיים י רח

אשי אליבא דת"ק הוא דקאמר למלתי' משא"כ אליבא דר"י מודה וכיון דאנן כר"י קיי"ל ממילא יד בעה"שט על התחתונה

ומ"מ לכל הני פי' בד' רב אשי שפיר הק' בתוס' מדיעבד דמתני' ונ' דמזה יצא לרש"י ר"פ האשה שנפלו דבכל מקום דאמרי' דיעבד אין לכתחלה לא האיסור על הלוקח משום נכנס לתוך מערופיא ואם זה הטעם א"כ גם כאן שייך האי טעמא ואמנם צ"ל דנתנה אגב מכרה נקט ולעולם אפי' לכתחלה תתן דבמתנה ל"ש מערופיא וכ"ת לא לתני נתנה כלל לא קשיא דסד"א דדווקא ממכירה דלא מפסיד כולי האי דאם תקח קרקע יאכל הפירות ולכ"הפ יירשנה הוא דסליק משא"כ ממתנה לכך אצטריך. ומדאתינא להכא מצי' למימר דהיינו דק' לרב אשי אי ס"ד דטעמא דמתני' משום יד בעה"שט א"כ נימא ממכירה הוא דסליק נפשי' ולא ממתנה אלא לאו ש"מ מדקדוק הלשון

ואמנם י"ל ד"א בד' רב אשי דלא תק' כלל קו' התוס' דלאו דלית לי' לרב אשי יד בעל השטר על התחתונה כ"א רב אשי לא ס"ל האי תי' בוצינא טב מקרא דלכאורה תינח אי מתני' מקמי תק"א דאי בעיא מזבנא גופא של קרקע לאח"מ מציא מזבנא בלא"ה שפיר הוה בוצינא טב מקרא אלא דמ"מ הק' הש"ס משום דהשתא וודאי תזבין ואם לא יאכל פירות לא תזבין ויירשנה משא"כ אם איתא לתק"א א"כ הרי יהיב השתא הקרא מידא והנה ב"ק פ"ח וב"ב קל"ט מבואר דאביי לית לי' תק"א ורב אשי אי' לי' ומעתה אביי לטעמי' ורב אשי לטעמי' ולעולם יד בעה"שט אית להו לתרווייהו: אינו אוכל פירות בחיי' ואם מתה אינה יורשה לכאורה מיותר אלא ש"מ דלאפוקי מדר"י אתא דכלומר ותו לא מידי לאפוקי פ"פ ומהא נפקא לר' יודא דת"ק בפ"פ ואמנם כן מוכח כד' רש"א לעיל נ' וב"י סי' צ"ב דמכרה קיים דאל"כ לתני גם מכרה בטל

ולמ"ש לעיל א"ש ג"כ דמדלא נקט תנא ה"ז אוכל פ"פ כדנקט ברישא דהרי זה אוכל פירות דהוה רבותא טפי ש"מ דאינו אוכל

תוס' ד"ה בחייך וכו' הק' האחרונו' על דברי' דלמ"ש לקמן דהא דלא מהני עד עולם דס"ד דר"ל במותך ולעולם מפירות לחוד סילק נפשי' א"כ הכא דקאמר בהדי' במותך ל"ש זה

וכן תי' הרא"ש דלא צריך לעולם דהרי אמר במותך ולי צ"ע דא"כ אמאי אינו יורשה נימא דאפירות הוא דקאמר במותך ואמנם מ"מ הא קשיא דהו"ל לתוס' להק' דפירי פירות לא לתני ועד לעולם לתני דעד לעולם אצטריך כדכ' דנדע דבחייך ובמותך אירושה קאי ומ"מ פירי פירי לא אצטריך דכיון דקאמר בחייך ובמותך ואינו יורשה במותה א"כ עד לעולם ע"כ אפירי פירי בחיי' קאי דלאח"מ לא אצטריך ונ' דד' התוס' דבאמת מצי' לפרושי עד עולם אפירות כרש"י אלא דק' מת"ק ואמנם אי לא הוה תני בסיפא פירי פירות והוה תני עד עולם סד"א דמאן תנא דסיפא ת"ק ועד עולם גם ת"ק מודה דבעי לזה תנא פירי פירות דנדע ר"י הוא אף דבאמת לא אצטריך וכמ"ש

ת"ר אלו הן פירות ר"ל דס"ד כיון דהפירות עצמן קיימין כל מה דישתכח בהו מקרי פירי פירות קמ"ל דכ"ז שלא נמכרו ולקח בהן קרקע לא מקרי פירי פירות

וכ' הראש דהך ברייתא ר"י היא וק' פשיטא ונ' דל' מכר ק' לי' מכרה הו"ל למימר ובס' בית מאיר דמכאן דייק לי' להטור דע"כ בדשיירא גם הראש מודה דמוכר ואמנם אכתי יל"ד דמוכר הו"ל למתני ולא מכר אף דיש ליישב ועיל"ד אמאי סידר הש"ס הך איבעי' דבא לפ' המתני' בתר הברייתא ברישא הו"ל להש"ס לפרושי הברייתא ולזה נ' דהך ברייתא לרבנן אתיא וכ"ת למנ"מ לכדבעי הש"ס לקמן אי סילק עצמו מפירי פירי ולא מפירות ומעתה כה"ג וודאי ביד הבעל למכור אלא שאינו מוכח ומ"מ אם מכר הן פירי פירות וכ"ת לפשיט מהכא הא גופא מס' להש"ס הך ברייתא מני. ובזה נתבארו ד' ה"ה הסתומי' שכ' דד' רב אלפס והרמב' דהאיבעי' אליבא דת"ק ולמ"ש נתבאר

כ' רש"א ראי' לד' התוס' מדלא קאמר הש"ס ג"כ גבי פירי אע"ג דכ' עד עולם איכ' פ"פ אין ולי לא אריא דאי משו"ה הכי איבעי' לי' למתני עד עולם ובפ"פ דאז הוה א"ש האי דווקא ולא כדקתני השתא

ובענין קו' תוס' מ"ש ראשונה כ' בעה"מח דשניי' הוה דשלב"ל ותמה עליו הרמב"ן הרי מיירי בכ' לה בעודה ארוסה וא"כ כל פירות עדן לא באו לעולם ולי נ' כוונת הרז"ה עד"ז דדעתו כד' התוס' לעיל דאינו יכול לסלק עצמו מדשלב"ל אלא דאמרי' מתק"ח סילק נפשי' ואמנם כ"ז אם אמר בפירות נכסיך משא"כ אם אמר דו"ד בנכסיך ובפירו' אמרי' דלא סילק עצמו מתק"ח כלל כ"א נתן לה רשות למכור הנכסי' אפי' בעד הפירות עלי' וא"כ לא מהני הסילוק כ"א לכל היותר בשנה ראשונה אם הי' שם פירות ואם לאו אפי' לשנה ראשונה לא אהני משא"כ לשנה שניי' וודאי דלא מהני סילוק כיון דלא סילק עצמו כ"א מדשלבל"ע: