ליקוטי חבר בן חיים י קצט

רב יודא ולענין השיוו לי' פליג ולזה כפל רש"י דבר שהיא מאכל בהמה וכ' ג"כ שהיא מאכל לבהמתו לאפוקי אם מכר דזה מקרי דרך כבוד בהני וכ' עוד מה שאכל אכל די"לד מה שהוציא הוציא הו"ל למימר אלא דקמ"ל דס"ד בדבר שעומד לסחורה יתן המעות ויטול מה שהוציא והורה רב יודא דהוה כאילו אכל בעצמו ולעולם לענין שיעור לא פליג ר"י

ומ"מ נ' דאין ד' הרמב"ם והמחבר כן כמ"ש המפ' דבעי' דינר דא"כ מה זה שכ' הרמבם והמחבר אפי' חבילה א' ממ"נ אם שוה דינר מאי אפי' ואם אינו שוה הא לא מחשב' א"וו ס"ל להרמב"ם דרב יודא חידש לן מאכל בהמה דל"ש גבי' דרך כבוד כלל לא בעי' ג"כ לגבי' כשיעור דינר ונפקא לי' להרמב"ם מדאמרי' לעיל לא אכלה דרך כבוד מ' דבגרוגרת היינו אכילת אדם הוא הבעי' דרך כבוד לא זולת

קו' הר"ן בקטנה ר"ל דאמד השיאתה וכשלא מדעתה דמי דאין לה דעת בקטנים

הא קרנא קאכיל נ' דד' רב אמי הי' דמידי הוא טעמ' דיחשוב עצמו בע"הב ויוציא אדעתא דנפשי' אי מקרנא קאכיל ג"כ חשיב בע"הב ואמנם תלמידו השיבו לו בשלמא פירא ברשותי' קיימי דתקינו לי' רבנן משא"כ קרנא אי אכיל גזלן הוה ומ"מ הוסיפו לומר אפי' ליטעמיך הרי להוצאה קאכיל וא"כ תרתי קאמרי ואי אכיל פירא להוצאה לא מקרי אכילה ואמנם אין כן דעת המחבר כ"א דווקא בקרן משא"כ בפירות ולזה כפל שם ענין זה התחלה מיירי שאכל להנאתו ואח"כ מיירי שהוצרך לצורך הוצאה וקמ"ל דאעפ"כ בקרן דיינא הכא ולא בפירות ומסולק קו' הח"מ וא"צ לתי' שהוא דחוק דבסעיף הקודם הא י"ל מיד שמין וכו': למאי הל' פי' דר' אסי יוכל לומר למלתי' אישבע דתנא יוכל לומר למלתי' אויטול והשתא קמקשי אהי קאי והנה וודאי פשטא דלשנא מ' כרבא דלאביי לכאורה הול"ל ל"ש אלא שאין שבח יתר על ההוצא' אלא דגם לרבא י"לד כיון דאויטול קאי ותנא לא פי' מאי יטול א"כ הו"ל לפרושי מעיקרא מאי ויטול ולמימר אם השבח כנגד וכו' ואם פחות וכו' ואמנם נ' דאביי מתרץ לטעמי' ורבא מתרץ לטעמי' אביי מתרץ דאי הוה אמר רב אסי שאין השבח יתר על ההוצאה ס"ד דאם הוא יתר אמרי' ידו על העליונה ולזה קאמר רב אסי הכא דהא דישבע דווקא אם השבח כנגד ההוצאה ובענין אחר אין כאן שבועה ולעולם התשלומין הם בחד גווני ואמנם לרבא נראה דהיינו דדחק לי' להרא"ש לפרושי דלרבא אינו נשבע על הכל ומעתה ה"ק אימת נשבע כמה הוציא אם נוטל כמה הוציא אינו נשבע כ"א על מה שנוטל. ואמנם ד' רש"י שכ' ובשבועה שכך הוציא נרא' דס"ל דמ"מ נשבע כמה דאל"כ הוחזק כפרן וכ"נ דא"כ האי ובשבועה דקאמר דקאמר רבא למה לי פשיטא דבשבועה הוא

וסברת אביי לכאורה מטעם מיגו ופליג עם רבא אי אמרי' מיגו בלא העזה לאפטורי משבועה או לא ואמנם אין להק'. הא הוה מגו להוציא כיון דאם ישבע משתלם לא הוה מגו להוציא כלל. ואמנם ע"כ פליג רבא אלא משום דאתי לאערומי משא"כ היכא דליכא למיחש להכי מודה רבא והיינו דפסק הרמב"ם דאם אמר הבעל שישימו לו ב"ד בפחות שבהוצאות דנוטל בלא שבועה ויש לתרץ קצת בזה מפ' כל הנשבעין וע'

האיכא בעל דטרח ומ"מ קמבעיא לי' דדלמא ארים ניחא לה דשמא בעל נתן עיניו בגירושין ויוציא קמעא ויאכל הרבה כמ"ש במתני'. ומ"מ נרא' דדחקא בעל אריס מבעי' לי' ובאין הבעל אריס פשיט דארעא לאריסי קיימי

מאי דאקני אקני אף למ"ש תוס' ביבמות וב"ב דק"פ דבעל לכ"ע לאו כק"הג היינו מקמי תק"א משא"כ למסקנא

ואמנם הא דקאמר כי תקינו רבנן משום רווח ביתא אף דפירות תחת פרקונה תקינו רבנן ה"ק דלכאורה למאי דתקינו דבעל לוקח הוה אף בנ"מ בין לגופא בין לפירא א"כ אמאי לא יהבו ג"כ אחריות עלי' דבעל כבנצ"ב א''וו כי דליהוי רווח ביתא והיינו דקאמר הא דתקינו רק פירות ולא יהבי' לי' כולהו נכסי ע"כ משום רווח ביתא הוא ומה"ט נ' ג"כ דלא מבעי כ"א דיעבד דלכתחלה וודאי חיישי' לרווח ביתא

ובפלוגתא דיהודא בר מרימר אפשר דפליגי בפלוגתת הרמב"ם והרא"ש אי בעל מהשתא ליקח הוה או לאח"מ מאן דאמר מה שעשה עשוי כהרא"ש ואידך כהרמב"ם

והא קא רווח לולי ד' הראשונים הייתי אומר דה"ק דשפחה ע"כ צריך להקים לה ואם לא יתן לה זו יתן לה ע"כ עוד אחרת וירבה בהוצאות וא"כ ע"ז שנתן לה את זו הוה ריח ביתא. ועד"ז אפשר שהי' מפ' ר"ה גאון וא"כ מכאן ראיה גמורה למ"ש בארעא רחיקא. ואמנם בכוונת דבריו ק' רישא לסיפא דמריש דבריו מ' דדיעבד דווקא ומוסיף דבריו שכ' טוב למכור מ' אפי' לכתחלה ונחלקו האחרונים בזה הי מנייהו דווקא ולמאי דקיי"ל דזוזי ועביד בהו עסקא אפילו