ליקוטי חבר בן חיים י קצח

אמר רב כהנא וכו' נ' הטעם דק' לי' אמאי לא פליג ברישא ר"י א"וו דהאי ר"י היינו חכמים דצריף ובעי' שיורא פורתא וע"ז מק' לי' וליטעמיך אמאי לא פליג רשב"ג בסיפא ובשלמא אי בשדה שאינה שלה ס"ל דכה"ג ל"ש שבח בית אביה א"וו בהא פליגי רשב"ג ור"י לרשב"ג חשיב לי' טפי עבדי' לענין שבת מזתי' בשדה שאינה שלה ולר"י בעי' שיורא פורתא ועצים הוה שיור. ויש ליישב בזה קו' תוס' דהש"ס בב"מ דייק דאי גם העצים לבעל אמאי לא פליג ר"י ברישא. ובאמת לתי' התוס' צ"ל כהני פוסקים דבבעל תליא מלתא לחודא והועלנו בדברינו לד' החולקים

בענין הוצאות על נכסי אשתו פ' האשה

רש"י אם גרשה נ' דאתא לאפוקי אם מת דאפי' בלא אכל אין היתומי' נאמנן בשבועה כדאמרי בשו"ע א"ע פ"ח וכה"ג לא אצטריך ברישא לאשמועי' אא"כ טפי הו"ל רש"י למימר הכי בסיפא גבי נשבע והי' נ' דהנה הבית מאיר סי' פ"ח חולק על הבי"ש שם שכתב דכאן אפי' בטענת ברי אין נאמני' וכ' הוא דאין לחלק ע' בדבריו שם ומ"מ השמיט המחבר משום דלא שכיח שיטענו ברי ונ' דבאמת בהוציא ולא אכל כה"ג וודאי שכיח טובא שיטענו בריא כמה הוציא דלמה לא יוכלו לדעת ככה משא"כ באכל כה"ג תו לא שכיח שיטענו בריא ומעתה סיפא מיירי באמת לדעת רש"י אפילו ביתומים ולא הרישא

ואמנם בב"מ ל"ט כ' רש"י באמת תת או גרשה ונ' דכוונתו לאפוקי מד' הנ"י שכ' דמתני' אפילו בכ' לה דו"ד דיכולה דמ"מ אין דרך למכור משום איב' ולנפשי' קטרח וע' בק"א להפלאה שנחלק על סברה זו וכן נ' ד' רש"י דדווקא במת או גרשה מיירי מתני' לאפוקי בכ' לה דו"ד דאם מכרה שמין לה כמ"ש בהפלאה שם. ואמנם בענין מה שהק' ההפלאה דמה בין זו לנכסי קטנה למ"ש הנ"י דהכא קסמיך דעתי' דלא תמכור משום איבה א"כ ל"ק מקטנה. ואמנם בלא"ה ל"ק דהתם בקטנה שאין בה דעת הוצרכו רבנן לתקן דלא נפסדינהו משא"כ הכא בגדולה אם הבעל יפסידם הרי תוכל ליקח לה אריס דהא כ' לה דו"ד. ואמנם ממ"ש הכ"מ דלהכי פסק הרמב"ם כמ"ד בכדינר משום דנכסי' בחזקתו מוכח לכאור' ג"כ כדעת ההפלאה דבדו"ד לא מיירי הסוגיא דאל"כ אכתי יחלק הרמבם בין כ' לה דאין הנכסים ברשותו ואפשר ג"כ לכוון זה בד' הרמב"ם בה' גזילה שכ' סתם בעל בנכסי אשתו וכ' ה"ה אשתו קטנה קאמר ולמ"ש ה"ה בגדולה אם כ' לה דו"ד. וע' לפנינו בס"ד בד' הב"י וכ"מ. ולכאורה מד' המתני' מ' כהנ"י דאל"כ הוציא קמעא ואכל הרבה פשיטא אלא ש"מ דמיירי שכ' לה דו"ד ואמנם צ"ל דמיירי שכ' לה ובפירותי' וא"כ אין כאן ראי' גמורה לד' רש"ל דכה"ג מכרה ונתנה בטל אלא שאינו אוכל פירות ואין זה ענין לד' הנ"י. אך בר מן דין יש לומר דמיירי בשדה דכל כמה דמזבלה הוא יכול להוציא ממנה פירות שנה שנה ואם לאו צריך להובירה והוא לא עשה כן כ"א הוציא קמעא שלא זבלה ואכל הרבה וא"כ כלה הקרן וס"ד דצריך לשלם קמ"ל והיינו גלימא דר"נ דלעיל וקמ"ל כה"ג במתני'

והנה נחלק ההפלאה עם הח"מ באם לא אכל פירות מאותה שדה וד' ההפלאה דאפי' משדה אחר ותמה על הח"מ שהחליט דדווקא אותה שדה ונ' להביא ראי' לד' הח"מ מדא"ל רבנן לרב אמי הא קרנא קאכיל וק' מנ"ל דמה שאכל אמר ר' אמי משום דאכיל מהני זוזי דלמא משום דהי' גברא כבר אכל מקדם מנכסי אשתו הפירות א"וו דמאותה שדה בעי' וכ"מ פשוט ד' כל הפוסקים כהח"מ

דרך כבוד לילי ד' המפ' הייתי אומר לאפוקי אם היא כבדתו במעט פירות והעיקר שע"י אכילה זו צריך להראות כי הוא בעל השדה: שיגרא דתמרי ע' ברא"ה דמפ' מל' שגר אלפיך והם תמרי זיקא דפי' כיצד מברכי'

חוצבא ע' רש"י לפי' בתרא נ' לפ' שפיר ענין הס' תלמוד דיש לס' אי בעי' שתהא האכילה מדבר שהוא חשוב אצל כל העולם והאי חובצא לא חשיבא או באם הוא חשוב לה ולו סגי וסתמא מאן דעבד מתמרי חובצא הוא הסודנא וא"כ לדדהו מיהת חשיבא

אכלה שלא כדרך כבוד מאי י"לד בכמה הו"ל למימר ועוד דל' אכלה מ' דקאי אגרוגרות דלעיל ואכל הו"ל למימר ולזה נ' דהש"ס תרי מילי קמבעיא לי' חדא אם הך גרוגרת דנקט אפי' אם היא שוה כמה כיון שאינו אוכל כ"א א' או דלמא אורחא דמלתא נקט משום דסתמא אין בגרוגרת א' שיוו ואמנם אם יש לה שיוו מה שפיר לא בעי' דרך כבוד וא"כ בכה"ג בכמה וע' מ"ש עוד בזה בד' הרמב"ם בחבילי

וכ' הכ"מ דהרמבם פסק כדינר משום דנכסי' בחזקתו וק' הרי נכסי מלוג בחזקת האשה הם. ואמנם תי' האחר א"ש ור"ל דהו"ל נתחייבתי לך ואינו יודע אם פרעתיך

והנה ד' הרא"ש דרב יודא לגמרי פליג וד' רש"י נ' כד' הרמבם דדווקא דלא בעי' דרך כבוד קאמר