ליקוטי חבר בן חיים י קצג

אמנם ד' החולקי' בד' התוס' בכתובו' ע"ח דגם אקודם שנתארסה היתה תק"א א"כ הדרי' לפשטא דשמעתין דמיירי שהי' בנה מאיש אחר שהי' שמו ר' אבא מאקריניא

אלא דק' אשמואל ונ' דהנה בהא דבאושא התקינו ד' מן הפוסקי' דעכ"פ מחזיר הבעל הדמים ללוקח ואף דל' מוציא בלא דמים מ' בל' ברייתא אין לדקדק אמנם כן לכאורה במתנה קנה המקבל וזה נ' שדחק להנך פוסקי' דק' להו אמאי לא קאמר שמכרה או נתנה ואמנם לאשמועי' הא גופא לא קאמר שמואל משמי' דאושא כ"א משמי' דנפשי' ומדלא קאמר מוציא וניתן דמי' אנן ידעי' דבלא דמי' היא וא"כ ה"ה למתנה: ואמנם סברת הגאוני' דאמרי נותן דמי' לכאור' משום דכל עיקר תק"א לא הי' כ"א שלא יכנס אדם במערופי' של חבירו ודי בהכי אם המקח בטל ולא שיפסיד המעות ג"כ וא"כ במתנה דל"ש מערופי' וודאי הוה קיים

אא"כ תק' להו מהך דהכא דאפי' במתנה חזי' דקיים אע"כ לאו היינו טעמיי' כ"א דמ' להו כי היכי דלר"י ב"א הוה ס"ד טעמא דשמואל משום ק"פ כקה"ג ה"נ במסקנא ה"ט דתק"א ואי טעמא משום ק"פ כקה"ג א"כ לא הוה עכ"פ כ"א יורש והלוקח גובה באחריות שיש לו מן הבעל וא"כ מקבל מתנה דאין לו אחריות לא גבה ולא מידי. ועד"ז יתיישב אליביי' קו' הרא"ה עלי' בכתובו' דהשתא נמי דאיתא לתק"א תזבין כתובתה לגמרי דהרי הלוקח לא יפסיד דאיהו הוה סבר דאין הבעל מוציא עד שנותן דמים ולא היא כ"א לאחר שהוציא בא הלוקח בתורת ב"ח ואם יהא על הבעל ב"ח מוקדם דכ' לי' דאקנו וודאי יפסיד הלוקח וכי מאן ימחא להבעל להקים לו ב"ח מוקדם ומה"ט קרי לי' ג"כ בב"ב פסידא דלקוחות

א"ר אידי וכו' נ' דרב אידי דייק לי' דהך ברייתא ע"כ בנצ"ב מיירי דאי במנה ומאתים מתני' היא דמה לו העידו לדידי' מה לי העידי לדידה אלא ש''מ דברייתא נצ"ב אתא לאשמועי'. א"נ ס"ל דמנה מאתים אפי' בטו"ה אינה יכולה למכור כדבעי למימר לקמן וכ"ת קו' הש"ס מאי קלה בעיניו שייך וודאי שייך טובא דהבעל ילך אצל הלוקח ויפייסנו בדבר ממעט ויגרש אשתו וכ"ת א"כ מאי פריך הש"ס לקמן שוב סברת הש"ס דהבעל סבר דכל לגבי בעלה וודאי מחלה ולא יפייס ללוקח כלל ומ"מ ר"א בר אבין שפיר קמק' וא"כ ממתני' לא מצי לאקשוי דשפיר מיירי במנה ומאתי'

ואמנם דלא הוה מחלק רב אידי בין נצ"ב נ' דמ' לי' דא"נ דבנצ"ב הוה כקה"ג מ"מ הבעל לא הוה כ"א יורש ושפיר גובה הלוקח מני' וא"כ תזבין כתובתה לגמרי ואמנם אביי ס"ל דלוקח גמור הוה בנצ"ב ופלוגתיי' אי הדין עמו א"כ הוה לוקח גמור ואי הדין עמה א"כ לא הוה וא"כ שפיר כ' הסמ"ע קי"ב דגם בנצ"ב אצטריך לתק"א דאנן קיי"ל הדין עמה א"כ מדינא לא הוה לוקח כ"א מתק"א. ובזה נ' לי ליישב קו' עצומה דבגיטין פריך ר"י לר"ל ולביתך מלמד וכו' ומאי קו' דלמא בכורי אשתו היינו נצ"ב ובהני גם ר"ל מודה א''וו ר"י סבר הדין עמו וא"כ נצ"ב לא אצטריך קרא דלאו בכורי אשתו הן דהבעל בהם לוקח גמור וע"כ בנ"מ מיירי. ואמנם א"כ אפשר דהנך ב' לשונות שם בהא פליגי דלישנא אחרינא סבר דר"י ס"ל הדין עמה וא"כ איהו לא מצי מק' כלל ור"ל הוא דאק' ממ"נ

ואבר מאי דלא אמר אביי אפכא אם אמרו בנצ"ב מ' וודאי כד' הקצו"הח דכוונת אביי דק"פ כקה"ג וה"ק אם אמר ר"י בר אבא דלא ידע לתק"א דק"פ לאו כקה"ג בנ"מ יאמרו בנצ"ב דהתם גם ר"י בר אבא ידע דכקה"ג דמי

ואמנם י"ל ע"ד אחר דאביי ה"ק וכ"ת הא גופא דנצ"ב אם פחתו פוחתו לו היינו מתק"א א"כ אמאי בתק"א לא אמרו כ"א ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות והיינו אם אמרו דלאחר מיתה הבעל מוציא דמ' אבל לא מחיים בנ"מ יאמרו בנצ"ב דלאח"מ מוציא דהתם וודאי מחיים ג"כ מוציא דהרי אם פיחתו פיחתו לו

אמר אביי טו"ה נ' דהנה רש"י כ' דעיקר תק"א משום איבה והיינו שלא יהא לאשה מעות בלא בעלה וא"כ מ' לכאורה דלפי"ז ה"ה לבתר תק"א טי"ה ג"כ לבעל דא"כ שייך שוב איבה ולזה קאמר אביי דטו"ה מ"מ לאשה וז"ש רש"י טו"ה דבר מועט כלומר ולהכי לא שייך במ' איבה

אלא דלית לה הנ' דלית לה הי' נ' לפ' דר"ל שאין טו"ה שלה וכ"מ מד' רש"י שכ' טו"ה אשה שמכרה כתובתה מ' בנ"מ עדן מצי' למימר דטו"ה לבעל ולא גבה נחבל מנה והיינו דקאמר ה"נ קודם תק"א אא"כ הך קו' ותזבין כתובתה קא ג"כ אנצ"ב ומאי משני הא מני ר"מ היא בתחלה אצטריך לי' לשנויי' נצ"ב לית לה ולענין מנה ומאתים הא מני ר"מ א''וו לית לה ר"ל לית לה ממש ונצ"ב בכלל ומק' הא כתובה ע"כ אי' לה: