ליקוטי חבר בן חיים י קצב

ומע"פ גובה מן היורשין צ"ל דהיינו משום דגם לאח"מ קמבעיא לי' ומיושבי' ומדוקדקי' בזה ד' הרשב"ם ב"ב שם שכ' ומבעיא לי' בין בחיי' בין לאח"מ ובד' ה"ה אלו מסולקת ג"כ קו' תוס' ב"מ צ"ו גבי שואל דהתם מחיים מיירי ולא שייך יורש. ואמנם כוונת התוס' שם בתי' נ' דה"ק דדווקא באלמנה דאיכא תרתי שקדמה לנישואין וגם לא אפסדא אנפשה משא"כ הכי כיון דאמרי' תחזיר פרה לבעלי' הראשוני' א"כ הרי יש בידם למחות ולוקח הפרה לביתם ומדשתקו אנהו אפסדי אנפשיי' ואין כוונתם מעיקרא לא הוה להו למיגר דמי שדרכו בכך מה יעשה אם זה פרנסתו אלא דגבי בעל שהוא פטור לא הוה לה להניחה

והא גופא דר"ל ליקח ופטור נ' דנפקא מדלא אמר רבא סתמא בעל לוקח הוה ש"מ דר"ל אין לו דין שואל ולא דין שוכר כ"א פטור מכ"ז: כ' רש"י ובעל יורש ד"ת כוונתו דלכאורה למאי דמסקי' הכא דגם לשאר מילי הוה לוקח א"כ למה לא אמר ריב"ח סתמא בעל לוקח הוה לזה כ' רש"י משום דס"ל ירושה דאוריי' ואי נקט לוקח הוה הו"א מחיים דלא הוה כ"א דרבנן משא"כ לאח"מ דהוה מדאוריי' יורש לא עבדוהו כלוקח קמ"ל דגם לאח"מ שוויוהו כלוקח

והם שחבלו באחרים כ' רש"י עבד ואשה דס"ד והם קאי אמי שחבל בהם ואף שהם חבלו בחובל ס"ד דהאדון ובעל יכולי' לטעון אנת כספי הוא דאפחתת ובאמת מדינא הי' הרב חייב לשלם אי לאו שלא ילך העבד וידליק גדישו של חבירו אבל אי משתלם מגופא דלא שייך זה שפיר חייב וז"ש רש"י עבד ואשה כלומר בבא באפו נפשי' היא דטעמא דפטורין דאין להם מה לשלם משא"כ אם חבלו בהם ונפרע הנחבל מגופם או שהם נפרעו מחובל בגופן וודאי שפיר גם החובל פטור. ועד"ז יש ליישב סיפא דמתני' דקתני חייבי' לשלם דקאי אעבד דס"ד דמצי טעון הרי כשהזקתי הי' מן הדין אדוני חייב לשלם אלא שהתורה פוטרתו ומפני מה אהי' חייב קמ"ל דמ"מ חייב וז"ש רש"י דמעיקרא חייבי'. וי"ל ג"כ דמשום נתגרשה האשה נקט חייבין וכד' הפוסקי' דכל מקמי בעל בעל יורש היכא דלא שייך אפסד אנפשי' ואשמועי' אף דנשאת בתר הכי חייבת

ואמנם מה שכפל התנא לאחר זמן יחזר ופי' נתגרשה נ' דס"ד האי לאחר זמן ר"ל דאם קנו נכסי' לאחר מכן אז הנחבל קודם לבעל או לכ"הפ ידו כידו כד' הפוסקי' שהביא הרא"ה כתובו' נ' קמ"ל דדווקא נתגרשה וכד' הרא"ה

וכ' רש"י שנ"מ של אשה משיעבדי' לבעל לפירות ולירושה ומק' עליו הרי מסיק הש"ס לקמן דלית לה ונ' דלכאורה למ"ד ק"פ כקה"ג אין צריך לתק"א וא"כ מנ"ל לר"פ ור"ה ברי' דר"י דתנא אי' לי' תק"א דלמא ק"פ כקה"ג ס"ל אלא דמ' להו דאי ק"פ כקה"ג מ"מ מצי למזבן טו"ה כמו הבן לר"י ואמנם באמת מצי' למימר דווקא התם משום דכ' לי' מהיום לא זולת והיינו דמק' הש"ס וליטעתי' אם מציא למזבן בטו"ה א"נ אי' לתק"א תזבי' אלא דע"כ דאם אי' לתק"א לית לה אין בידה מה למזבן ה"נ אי ק"פ כקה"ג לית לה למזבן

ד"א דה"פ דכבר דא"נ ליתא מ"מ לכתחלה אין בידנו להורות לה למזבן משום דנכנס לתוך מערופיא ומעתה ה"ק כשם דאם איתא לתק"א לית לה מידי למזבן ה"נ אי ליתא לתק"א לית לה וכמ"ש וכ"מ ל' רש"י שכ' משועבדי' לבעל לפירות ולירושה. ולא תק' מדאמרי' דמצי' למזבן כתובתה בטו"ה התם משום מכירת שטרות נגעו בה

ועדן לא הועלנו כ"א בשטת הראש דהבעל מוציא מיד משא"כ בשטת הרמב' ואדרבה על הרמב' יש לתמוה שלא הביא דאי אי' לה נ"מ דתשלם לנחבל מטו"ה כמ"ש הטור

כתבתינהו לנכסי' ע' רש"י לכאורה כוונתו דלא תימא דהא דמברחת שרי היינו הגוף עם הפירות משא"כ הכא מצי מיירי שהבריחה רק הגוף והפירות אכל הבעל אבל זה לא יתכן דא"כ עכ"פ אינו דומה לתק"א דהתם מכרה בחיי בעלה והכא מקמי בעלה מכרה אלא וודאי אחר שנשאת כתבה

ולקושטא דמלתא נ' דד' רש"י כהני גאוני' דמייתי בש"מ דהאי ר' אבא אבוה דרשב"א וא"כ ק' הוה נסיבא לי' דאמרי' למה לי לזה כ' רש"י דקאי אדבתרא לאחר שנשאת כתבה

ואמנם ד' הנך גאונים נ' דק' להו אמאי אמר שמואל משמי' דנפשי' כיון דלבסוף מסיק משום תק"א לימא בהדי' באושא התקינו א"וו דבאושא לא התקינו כ"א אנכסי' שנפלו לה משניסת כי היכא דבחיי' לא מצי אז למזבן ואמנם לאחר שרבותינו חזרו ונמנו גם אקודם שנתארסה גם אקודם שנתארסה שייכא תק"א והא הוסיף שמואל לטעמי' דאמר כרבותינו וא"כ רב יודא גופי' שלא אמר באושא התקינו היינו משום דגם הנך נכסי' דהכא הוה מקודם שנתארסה ואס"ד דר"ש בנה מאשה אחרת הי' אמאי לא כ' לו מקמי שניסת אלא ש"מ בני של ר' אבא זה הי':