ליקוטי חבר בן חיים י קצא

הק' תוס' עלי' דאביי קמא אמאי לא שוויו לבעל משום פסידא דאחריך כיורש הנה לד' הרשב"ם דדווקא לאתי מקמי בעל חשו לפסידא מיושב זה אלא שד' הרשב"ם נכללי' בד' הרשב"א בסו"ד ואמנם לכאורה אי ד' התוס' כד' הש"ך דסוגי' דידן לא איירי כ"א בנ"מ א"כ מאי ק' להו דלמא התם בנצ"ב ותדע דהרי אביי פשיטא לי' דבעל יורש הוה והתם קאמר לוקח הוה אלא ש"מ דהכא בנ"מ והתם בנצ"ב ונ' דבלא"ה יל"ד אמאי הקדימו לאביי בתרי' מקמא אלא ש"מ דרצה ליישב ולרמז ע"ד וכ"ת התם בנצ"ב א"כ כי פריך התם דאביי אדאביי אמאי לא משני כאן בנצ"ב כאן בנ"מ ומודה אביי דלוקח דאפסיד אנפשי' מפיק בעל מני' אלא ש"מ דאף בנ"מ מיירי אביי התם והש"ס קבלה מני' ש"מ דמתנה שאני

ובקו' הא' יל"ד שכ' דהי' סבור שהבעל לא ירויח למה לא הרי יכול לעשות פשרה עם אחריך וצ"ל דאזדי בשטת רש"י שם דמ' מדברי' דדווקא שלשתן יחד יכולין לעשות פשרה לא זולת ע"ש בתוס' וכ"ת א"כ היאיך משני בתר הכי כי הלוקח יעשה פשרה עם אחריך האי תי' בלא"ה צריך ביאור דא"כ עכ"פ ישאר המקח ביד אחריך וצ"ל כוונתם דהלוקח יתפשר עם האחריך ולא יפרסם כלל שלקח מן האשה ושפיר לא מצי בעל מפיק מני' וא"ש הכל

ואמנם לד' הרשב"ם דאפסיד אנפשי' היינו שהערים להוציא מיד הבעל לק"מ דהתם עכ"פ לא יירש הבעל וכ"ת הערים להוציא מיד אחריך התם לא עבדו רבנן תקנתא כלל

זבנא אורתא מדנקט אורתא בין זבנא ליהבא מ' כד' הראש דהאי ירושה ר"ל מתנת שכ"מ וכיוצא דומיא דמתנה ונ' דלהכי הפך רש"י הסדר למימר דלאו דווקא אלא דצ"ע מ"ט שינה הש"ס. ונ' דלמ"ש הראש בתשובה א"ש טפי דמיירי באורתא דומיא דזבנא דהיינו אחין שחלקו. ואמנם גם לד' רש"י ותוס' אפשר לפ' דאלו נקט זבנא ויהבא במתנה ואורתא ס"ד דה"ק דוודאי מאן דזבין וקיבל במתנה צריך להחזיר ואמנם היורש מהם א"צ להחזיר ואורחא קאי אתרוויי' להכי נקטי' ביניי' דלא נטעי

ואמנם גם מ' אדעתא דארעא נחית מ' כד' הראש דבשלמא במתנה שייך אדעתא דארעא דאמר לא ניחא לקבל זוזי דזילא בי מלתא משא"כ ביורש דממילא מאי אדעתא שייך בזה. ולד' התוס' וסייעתיי' צריך לומר ע"ד דאמרי' גבי יתומים שהניח להם אביהם פרה שאולה דמצי אמרי חוב אבינו לא ניחא לנו למירת ה"נ אמרי הך שעבודא דועשית הישר והטוב לח ניחא לן למירת והיינו דכפל הש"ס ואמר אדעתא דארעי נחית כלומר הזכות ירשתו ולאו אדעתא דזוזי נחית ואמנם ל' מעורבא דאמר ניישב לפנינו בס"ד

ואמר ואנסובא אחר השומא ה"ט דאי שמי לה אחר נישואין א"כ מעיקרא אדעתא דזוזי ואם שמי מנה אחר הנישואין א"כ נהי דלוקח הוה אמאי לא ניהדר לי' הרי כבר הי' לוקח בשעת השומא ולזה צריך אנסיבא מקמי הכי

והנה ד' רש"י דבעי' מתה דווקא ונ' דק' לי' אמאי אצטריך לומר לוקח הרי אפי' יורש לא מיהדר אלא ש"מ משום דמחיים לא הוה לוקח בגופא של קרקע חייב לאהדורי וא"כ עכ"פ סד"א דל"ש גבי' מעיקרא אדעתא דארעא נחית דהרי מעיקרא הוה מיחייב לאהדורי קמ"ל כיון דאמרי' לאח"מ דהוה לוקח למפרע אגלאי מלתא דלא הוה חייב לאהדורי וא"כ מעיקרא אדעתה דארעא נחית ואמנם דקדק רש"י דהיינו דווקא בנ"מ דאין קנויין לבעל לגופא מחיים אצטריך מתה דווקא משא"כ בנצ"ב אפי' מחיים לא מיחייב לאהדורי ואמנם לענין מהדרי' לי' אדרבא ד' הרמב"ם צריכין ביאור למה בחיי' לא ניהדר וצ"ל כיון דאנן ידעי' דלאו לעצמה ניהדר כ"א היא תזבין מיד כה"ג לא שייך ועשית הישר והטוב

ומעתה נ' דהמחבר עשה פשרה בחו"מ מיירי כה"ג שאין לאשה מעות כלל ובעל מדידי' יפדה ונהי דכי תיפוק מני' נפקי בהדה מ"מ עתה דין נצ"ב יש להם ולזה מהדרי' לי' דלה הי"ל למימר ומה"ט שפיר מסתבר טעם הרמב' לה מיחייב לאהדורי ולא ללוקח וסתם דאפי' מחיים וכן לענין מהדר אפי' מחיים לא כחאמרי' בנצ"ב גם רש"י מודה ואמנם בא"ע מיירי כי היא רוצה לפדות בעד נ"מ וכן לענין מהדר וכה"ג גוף הקרקע שלה סתם כד' רש"י דבעי' מתה דווקא

ואמנם ד' הרמ"א דבכ"ג בעי' מתה דווקא ודווקא בלוה דלא שייך איהו דאפסיד אנפשי' ובדין הוא דאפי' מתה בעי לאהדורי אלא משום דלא מקרי פסידא כ"כ כמ''ש התוס' משא"כ מחיים דבעל ס' לוקח הוה שפיר חייב לאהדורי משא"כ בלוותה דסי' קי"ז דהטעם איהו דאפסיד אנפשי' אפי' מחיים לא מפיק

ואמנם ה"ה כ' לתרץ קו' תוס' דלא נעשה הבעל מעולם יורש מחיים והכוונה נ' דענין לוקח מצינו אפי' בדבר שאינו גוף משא"כ יורש שייך בדבר שהוא גוף ולדבריו צ"ל דהא דאמרי' בב"ב בעל יורש הוה הכוונה רק לאפוקי לוקח ואמנם הא דאמרי'