ליקוטי חבר בן חיים י קצ

טוב לנו להפסידה בידי' ר"ל שלא לעמוד לימינה אלא שעלינו ליישב עד"ז מאי פריך בתר הכי מלקוחות. ומ"מ עד"ז מיושב ג"כ הא דגבי יובל לא חשו לפסידא דבני משפחה דהתם לא שייך דטבא לי' וכן הא דלא מהדרי' לי' טעמא משום דתרתי דסתרי לא עבדו רבנן ואי נימא מהדרי' צ"ל ג"כ מהדר ומהדר הוה פסידא טפי כמו שביאר הבי"ש ומוטב שלא ניהדר לי' מדניהדר לי' ואיהו ג"כ יהא חייב לאהדורי

ואמנם הקו' מיובל בלא"ה נ' מד' הרשב"ם שכ' למשפחת אשתו דלק"מ דוודאי לא מקרי פסידא כ"א בגוונא דאלמנה משא"כ למשפחת אשתו דלא הי' שלהם מעולם לא מקרי פסידא כ"א מניעת ריוח

גם מה שדקדקו בתוס' בלי שוויוהו גבי יובל אפי' ע"ד דהאי תנא סבר דאוריי' נ' דר"ל אפי' בגוונא שהאשה מכרה הנכסי' והבעל הוציאם מיד הלקוחות בתורת לוקח א"כ ליהדר ביובל קמ"ל כשמגיע היובל שוב שוויוהו כיורש

ואמנם מאי בעי הרשב"ם בזה שכ' גבי פסידא דאלמנה נ' דרצה ליישב מ"ט לא חשו ג"כ לפסידא דבני משפחה ביובל לזה כ' דדווקא לפסידא דאלמנה שקדמה לנשואין חשו לא זולת ואא"כ עכ"פ צריך ביאור מאי מק' הש"ס בתר הכי מריב"ח ולא עוד אלא שהרשב"ם כ' דכי היכא דחשו באלמנה אך כד מעיינת משכחת טעמא בגווה דהנה מקמי תק"א שפיר קני הלקוחו' הגוף מחיים והבעל לא קני עד לאח"מ א"כ כי היכי דאלמנה קדמה לנישואין ה"נ אנהו קדמי לירושה וע"ז משני דהתם אנהו אפסדו ר"ל כמ"ש הרשב"ם דמ"מ נכנסו לתוך מערופיא של בעל ולא חיישי' לפסידא דידהו ע' בדברי' שכן כ' בהדי'

וסיים הרשב"ם דבעין אפשיטא לן דכיון דלוותה הוה ג"כ מקמי נישואין ול"ש איהו דאפסיד אנפשי' א"כ היינו דרבין ולא אצטריך למימר דאפשיטא בעין

אמנם הראש כ' כזה הל' ובעין לא אפשיטא הלכך מע"פ לא גבה מני' דבעל דלא אבעי' לאוזופי בלא שטרא לאתתא דקיימא לאתסובי וד' הש"ך הי' דד' הראש כהריף ולא היא וכמו שנבאר לפנינו ונבאר תחלה כוונת הרא"ש דיש לאסתפוקי אי הא דאמרי' דירושת הבעל אינה חוזרת ביובל דווקא למ"ד דאוריי' וכסתם הש"ס בבכורות או דלמא מדקאמר רב אשי שוויוהו רבנן ש"מ דאפי' אי ירושת הבעל דרבנן אינו חוזר ביובל ונ"מ דאי דווקא למ"ד דאוריי' אינו חוזר א"כ לא ק' אמאי לא שוויוהו כלוקח משום פסידא דבני משפחה כיון דירושה דאוריי' ואמר א"א בתק"ח ושפיר כ' הש"ך ורש"א וא"כ מצי' לומר דכל היכא דלא שייך איהו דאפסיד אנפשי' הוה בעל יורש וכל היכא דשייך הוה לוקח וא"כ בלוותה דשייך הוה לוקח וא"כ בלוותה דשייך הוה לוקח משא"כ אי ירושת הבעל דרבנן וא"כ ק' אמאי לא שוויוהו כלוקח וצ"ל כמ"ש הרשב"ם דהכל תלוי אי אתי בתר בעל ובלקוחות משום דאתי מקמי בעל אצטריך לאיהו דאפסיד אנפשי' ופי' איהו דאפסיד כמ"ש הרשב"ם דהערימו א"כ בלויתה שפיר הוה יורש כיון דאתי מקמי בעל ול"ש האי איהו דאפסד והיינו דכ' הראש דבעין לא אפשיטא משום דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי וכ' דאי טעמא משום אפסיד ה"נ שייך אפסיד אנפשי' זה תו"ד הראש. אמנם הרי"ף כ' ואיהו אפסיד אנפשי' והשמיט ג"כ אתתא דקיימא לאנסובי וכ' עלי' הנ"י מדברי' מוכח דאפי' נזקין דמקמי נישואין לא גבי' מני' דבעל ואי דעתו כד' הראש א"כ נזקין מ"ט לא אלא ש"מ דה"פ ד' הרי"ף דהנה הר"ח הובא בהג"א כ' דמסתברא דחשו לפסידא דמלוה כי היכי דחשו לפסידא דאלמנה דגם במלוה שייך נעילת דלת ומעתה כלפי הא כ' הרי"ף דאיבעי' לא אפשיטא דמס' להש"ס אי אלמנה דווקא או כל דכוותה וכ"ת למה יגרע מלוה מאלמנה הרי גם לנעילת חשו לזה כ' הרי"ף דהכא לא שייך נעילת משום ואיהו דאפסיד אנפשי' דאוזיף בלא שטרא וודאי אי גם מלוה בשטר לא הי' נפרע שפיר הוה שייך נעילת דלת משא"כ השתא ומעתה שפיר כ' הנ"י דמכ"ש דנזק לא גבה מני' דבעל אף מקמי נישואין דגרע עוד ממלוה. ועד"ז א"ש ד' בעה"ת סי' קי"ב שהם כד' הרי"ף והנ"י דכל מקמי בעל לא גבה וגם שם לא שייך נעילת דלת שיאמרו דהו"ל למכתב דאקנו ומסולקי' כל קו' הש"ך שם. אלא שיש לתמוה על הטור שהביא דבריו ולד' הרא"ש שפיר כ' הש"ך דאין מקום לד' הבע"הת דל"ש התם טעמא דקיימא לאנסובי ונ' דד' הטור הי' דהראש שכ' זה כוונתו לדבר אחר דד' הרשב"ם דלא חשוב זה אפסיד אנפשי' וודאי למ"ש בפי' אפסיד אנפשי' בשטת הרשב"ם לק"מ אמנם אפשר דעתו דאין מן הדרך שתכתוב אשה שרוצה להנשא שטרות בעדי' משום שימאנו לקחתה ולא מקרי זה אפסיד אנפשי' וע"ז כ' הראש דאדרבא היא הנותנת כל יותר שמיאנה לתת שטר ביותר לא הו"ל לאזופי לה בלא שטר משום דקיימא לאנסובי וא"כ דברי' אלו טפלי' ושפיר איתא לד' הבעה"ת אלא דמד' בסבלונות בא"ע סי' צ"א ל"מ כן וד' הטור צ"ע: