ליקוטי חבר בן חיים י קפה

דבאמת עיקר תקנתא הוה במכרה דשייך נכנס לתוך מערופיא אלא דמ"מ הוצרכו לתקן ע"כ בנתנה ג"כ דאי לא הא לא קיימא הא דתמכור ותכתוב ללוקח שטר מתנה אמנם עיקר תקנתא במכרה

ועד"ז נ' ליישב מה שכ' רש"י בב"ק גבי ע''וו יוצאי' בשן ועין דבר חדש דטעמא דתק"א דק"פ כקה"ג דק' לי' דהתם בשן ועין דל"ש הערמה מ"ט אינו יוצא לאשה אע"כ דתק"א הוה דק"פ בבעל ליהוי כקה"ג וא"א שתצא שוב בשו"ע לאשה. ועדן צריך הסבר לדברינו וזולת דברינו אמאי לא תקנו ג"כ שלא יקח אדם מיד אב להפקיע ירושת הבני' אמנם נ' דהתם דרוב פעמי' מזבין משום כדי חייו וא"כ למה יבטלו המקח משא"כ האשה אשר כל מחסורה על בעלה ל"ל דתזבין ולהכי הקפידו חכמי' בדבר

ואמנם לא קאמר ריב"ח כ"א נ"מ ולא נצ"ב וזה מתרי טעמי חדא דבנצ"ב בלא"ה לכאור' לא מציא מזבנא דהרי גם אנ"מ הק' בתוס' כתובו' נ"ח ותי' משום דהקנין חל בגופא של קרקע משא"כ בנצ"ב דהגוף ג"כ בחזקת הבעל וכ"ת א"כ היאיך מציא לזבוני נצ"ב בטו"ה התם משום מכירת שטרות נגעי בה משא"כ אם לא אתי לידי גוביינא וזה ג"כ טעם שלא הק' בתוס' כ"א מנ"מ ולא מנצ"ב ובזה מסולק ג"כ תלונת התומי' מעל הבי"ש שרצה להוכיח כד' הרמב' מהא דמציא למזבן נ"מ בטו"ה וערער עליו מהא דאמרי' דתזבין נצ"ב בטו"ה כצ"ל קו' ולמ"ש מנצ"ב לק"מ דהתם משום מכירת שטרות נגעו בה וכ"ת אמאי במכר הבן ב"ב קל"ו לר"י אם לא מת הבן בחיי אב מכירתו מכירה התם הרי גם לר"י מהיום כ' לי' וא"כ ע"כ יהיב לי' איזו זכות בגווה משא"כ בנצ"ב ועד"ז הבין הש"ך ד' אביי בב"ק פ"ט ודחה ד' הסמ"ע בחו"מ סי' קי"ב ומ"מ דחה בקצוה"ח שם דברי' שפיר דאכתי מצי' למימר דעכ"פ יורש הוה וא"כ מלוה מצי גבי מני' ואביי שפיר דחה לדרב אידי בר אבין דאין מכירתה מכירה אם לא שנאמר דתמכור באחריות וכעין שהק' הרא"ה על הגאוני' ואמנם לא דמי אכתי הלואה דאחריות מלתא אחריתי היא ומכירה עכ"פ אין בידה. ואמנם לדעתינו בנצ"ב דין הוא דלתקנו רבנן כיון דחייב לקוברה בעד ירושת נדוניתה אמאי יהא בידה להפקיע ממנו ירושה זו משא"כ בנ"מ ס''ד דלא תקנו קמ"ל דאפי' בנ"מ תקנו והן הן ד' אביי שעמד עלי' בש"מ שם דאפכא הו"ל למימר אם אמרו בנצ"ב יאמרו בנ"מ ולמ"ש ה"ק לדידך דס"ל דאין לחלק בין נצ"ב לנ"מ דאמרת אדריב"ח תנינא מנצ"ב א"כ אם אמרו דריב"ח האשה שמכרה בנ"מ דלא תנינא בשום דוכתא יאמרו בנצ"ב דתנינא בהדיא אע"כ אם יאמרו נצ"ב לא נדע עדן נ"מ א"כ ל"ש שוב למימר תנינא ובב"ב דלא פשוט לד' מדרב אידי בר אבין ר"ל מברייתא היינו משום דעדן נ"מ לא ידעי'. וע' מ"ש עוד בב"ב בס"ד

בנ"מ בחיי בעלה יל"ד נ"מ הו"ל למימר ועוד הרי לאח"מ מכרה ונ' דוודאי אילו מכרה בהדי' אלאח"מ וודאי אין מכירתה כלום דלאו כל כמונה לאפקועי ירושה דלא אשכחן קנין לאח"מ בר ממתנת שכ"מ ואמנם בנ"מ יכולה למכור הגוף מחיים דאין לבעל כ"א הפירות ולזה הוצרכו לתקן וז"ש האשה שמכרה בנ"מ ופי' רש"י הקרן מכרה וזה בידה למכור בחיי בעלה אעפי"כ הבעל מוציא

מוציא מיד הלקוחות ל' זה מ' כד' הרמב' ולהראש צריך לדחוק ולומר מיד זכותן וא"כ למה לא אמר לא קנה לוקח כמו שאמר ר' יוחנן בב"ב משום דס"ל ק"פ כקה"ג ונ' דהנה הדרישה רצה מתחלה לומר דנ"מ בין הרמב' להראש לענין אם הלוקח יכול למחות ביד הבעל לחפור בורות וכיוצא ודחה מד' הרמ"א שכ' אפי' לד' הרא"ש דהלוקח יכול למחות וק' באמת מנ"ל להרמ"א הא מלתא ונ' דק' לי' להראש ג"כ קו' התוס' לעיל נ"ח אמאי יכול למכור כלל לבתר תק"א הרי ליכא מידי דאלו השתא לא הוה זבינא ולבתר הכי הוה זבינא וע"כ כדתי' תוס' דהכא שאני דהמקח חל בגופא של קרקע וא"כ ע"כ גם הראש מודה דיש ללוקח כל ימי חיי' זכות בגוף הקרקע עצמה. ומעתה היינו דאתי ריב"ח לאשמועי' דלא תק' לך אמאי באמת אם לא מתה המקח קיים וזה קאמר דגם אם מתה הבעל מוציא דווקא דעד השתא הי' ללוקח זכות בגופה של קרקע

אך אי ק' לי לד' הראש מהא דאמרי' לקמן ע"ח תק"א בגופה של קרקע ולאח"מ ולד' הראש תק"א לאחר מיתה הו"ל למימר משא"כ ל' בגופה של קרקע מ' דהגוף לאח"מ הוא דזוכה בו הבעל אך כד דייקת שפיר אדרבא דייק לישנא כד' הראש דיל"ד כי היכי דאמר בחיי' ולפירות הו"ל למימר ג"כ לאח"מ ולגופה א''וו להכי שני בלשני' למימר תרתי חדא תק"א בגופה של קרקע שהבעל זוכה מיד בגופה של קרקע אמנם לא קאמר לגופה של קרקע משום דכל הגוף באמת אינו לבעל כמ"ש ולאח"מ מלתא אחריתי לומר דלאח"מ זוכה לגמרי: