ליקוטי חבר בן חיים י קפג

דאוריי' אלא ש"מ מאינו מפרנס דייק וע' רש"י בפ' נערה גבי עולה ויורד. ולד' רבי' אלי' ר"ל אעסיק בפרנסה להיות שכיר יום. ואמנם נ' דרב ממתני' דייק למלתי' דהאי מצרף ובורסי נימא דרק למזונו' צריכי' למלאכות אלו ואיני זן ואינו מפרנס מאותה מלאכה ותישב תחתי קמ"ל רב דאף בזה יוציא

תוס' ד"ה לתנו ע' רש"א ולי נ' דאדרבא מ"ד אין כופין ופליג אבריי' דהתם משום דק' לי' קו' הש"ס ממתני' אבל אש"ס שפיר ק' דלמא כבריי' דהתם סבר

ובענין ק' רש"א ר"פ המדיר עמ"ש בענין המדיר אשתו מת"ה

שמואל לא פסק פומי' ע' רש"י ילי נ' דבכולהו שמעתתא דפרקי' איירי שמואל לבר מהך דנולדו ואפשר דהא דרב יודא משמי' דשמואל הוא: מ"ש הראשוני' בחליצה הקילו עוררני תלמיד א' משום דחליצה מעושה כשרה

סו"פ המדיר ולסיומא שיעורי הזמן הקיץ תרי"א פנו מקום ופנו מקום ור"ל לגוף ולנשמה

לא אחזיק טיבותא לנפשאי וא"כ לא שיקר כ"א אמר מה שלא נראה הקשת לא הי' בימי כלומר בזכותי כ"א בימי חביריי ואין כאן ראי' לד' הטו"ז בה' תענית דמותר לשקר

שושביני' נ' דהצדיק רוב פעמי' מעורר דין על הדור שאין למדין הימנו והיינו שושביני' דמ"ה

כ"ד מיני מוכה שחין נ' לפ' ע"ד שכ' המפ' כי ענין מצורע הוא הרשע העובר בצנעא והש"י מפרסמו שלא יזיק לבריות ואמנם כ"ז אם יודע בו השם שינעלו לפניו שערי תשובה והנה הרמב' מנה בה' תשובה כ"ד דברי' המעכבים את התשובה והיינו כ"ד מיני מוכי שחין ואמנם מהם הוא האפיקורס המלעיג על דברי חכמי' והנה לכולם עדן פתח תקוה כי השכל שלהם בחזקו משא"כ להאפיקורס הזה אשר טח מראות עינו והוא הבעל ראתן אשר השרץ במוחו כלומר שכלו נשקץ והוא הקשה מכולן

והנה אז"ל וברותי מכם המורדים והפושעי' בי אלו בני ט' מדות הרי כי בשעת תשמיש הדבר תלוי שיוולדו בנים זרים והיינו כי ע"י ט' מדות האלו השכינה מסתלקת וז"ש הכ' בה' בגדו כי בנים זרים ילדו אותן שילדו בנים זרים הטעם משום בה' בגדו שסלקו השכינה מביני' וז"ש וכולן תשמיש קשה להן לכל הכ"ד מוכי שחין התשמיש הי' קשה משעה ראשונה וכמ"ש. והנה אחת מהגדולות שבהם הוא בני שנואה היא השנאה שגרמה אפי' להחריב בית מקדשנו מכ"ש שמסלקת השכינה ממקדש קטן והנה האהבה תוולד מרתיחת ורבוי הדם והשנאה מקרירות ואמנם נ' דהך בני שנואה היינו כששני' שונאי' זא"ז דאל"כ יק' מיעקב שהיתה לאה שנואה וז"ש הקיזו שני' ושימשו שהי' בשני' אפס דמים ר"ל בני שנואה מתרוויי' הוא דהוה בני בעלי ראתן ואמנם המפ' כ' דהך שנואה היינו בשעת תשמיש דווקא: וזה לא הי' ביעקב והיינו דאר"פ ה"מ דלא טעום מידי ר"ל אפי' בשעת תשמיש לא טעם אהבה והנאה אבל. אם בשעת תשמיש טעים אהבה ל"ל בה

ואמרי' מאי סימני' יאמר כך מראית האפקורסי' המכיני' בעלי ראתן עינוהי דלפן מבכי ואפו: יחרה מכעס ופומי' מעלה ריב מרוב דברי' ביראת ה' כל היום וכל הזבובי' היינו יצ"הר הדומה לזבוב רמי עלי' כולם יתגרו בו אוכל ושותה והולך אחר תאות לבו. ואמר מאי תקנתי' ע"ז כל דפריש ממינות מיית היינו ימות עצמו בין באכילתו יאכל עשב השדה בין במלבושיו שילבש בפחות שאפשר והיינו גירדא דאגוז ודאשפא ועל כלם יצייר תמיד לנגד עיניו כלילא דמלכא היינו עטרות הצדיקי' לע"ה וירחוק עצמו כאלו הוא סגור כמו שהסגיר השם התמרה בקטנותה שלא תתקלקל וזה ע"י שירחוק מאויר העולם כל מה דאפשר כמ"ש בדד ישב. וכלפי שאז"ל ד' כתות אין מקבלות פני שכינה יתקן אותן בד' אמות של תורה שנמשלה להדסה שריחה מתוק וטעמה מר כי אינה נקנית אלא ביסורין והיינו ד' טרפא דאסא שעלי' יעמדו ד' כרעי הזבוב. ואר"י להזהר מיצ"הר מכשפי האפקורס ור"ז לא רצה להתווכח כלל עמהם היינו לא יתיב בזקי' ור"א לא על באהלי' ככ' הרחק מעלי' דרכך אבל כי אתא לגבי' לא ירא ממנו כמז"ל ודע מה שתשוב ואמר ר"א ור"א לא אכלי מביעי דדהו ר"ל כי אז"ל על ר"מ שלמד תורה מאחר תוכו אכל וקליפתו זרק ור"א ור"א אפי' ביעי שיוכלו בקל להסיר הקלופה מן האוכל לא אכלי מדדהו ואריב"ל מכרך ר"ל כשהי' מסתכל בהם מה הם מה חיי' וראה כי רבים מכאובים לרשע ע"ד ומספר שני' נצפנו לעריץ כי עכ"פ ידע כי נכון בידו יום חשך וראה החן שמעלה התורה על לומדי' ע"ד והבוטח בה' חסד יסובבנהו ועי"ז איכרך בהו ועסיק באורייתא ואמר הרי התורה אפי' חן בעו"הז מעלה על לומדי' אגוני לא מגנא מאפקורסי' הרי אני רואה מה ביני לבינו והנה במיתה ב' טעמי' א' תכלית הנסיון בעולם והן בעבדיו לא